השלישייה – הלידה – חלק 2

"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" , שבועת היפוקרטס  מושגים יפים שלא מוכרים ולא מיושמים על ידי רופאי בית החולים בו אושפזתי.

בשבוע 23 להריוני, לאחר שלא קיבלתי שום טיפול מונע כלשהו, ילדתי 3 ילדים נפלאים שנולדו צועקים נושמים ובוכים כשכל רצונם היה לחיות.

הרופאים בחרו לשמר את הסטטיסטיקה שלהם בפגייה והחליטו על דעת עצמם מבלי ליידע אותנו או לשאול אותנו, שלא להעניק טיפול רפואי כלשהו לילדיי שנפטרו תוך 5 שעות.

האושר שלנו אשר לו ציפינו בהריון השלישיה והצפייה שלנו לשלושת הילדים שלנו, התנפצה ב-1.1.2001.

הגעתי לבית החולים בשבוע 23 להריוני עם דימום קל, חרף העובדה שבבית החולים הכירו אותי (בכל זאת שכבתי שם במהלך הריוני), נאלצתי להמתין במיון שעות עד שמישהו טרח לקבל אותי, וזאת חרף העובדה שנחשבתי כהריון בסיכון גבוה, היסטוריה של לידה מוקדמת, הריון שלישיה ודימום.

הרופאים בדקו אותי, וטרחו לציין בפניי כי למרות הדימום הם לא רואים בעיה או סיכון רפואי כלשהי ורק מפאת השעה המאוחרת והמרחק אל ביתי הם מאשפזים אותי.

לצערי, היום אני יודעת שאולי אם היו מעניקים לי טיפול רפואי כלשהו, כמו אינפוזית נוזלים או מגנזיום או זריקות נגד צירים יכול להיות שהלידה שלי כלל לא היתה מתחילה ואולי רק אולי יכול להיות שהיו מצליחים לדחות את הלידה בימים או שבועות, אבל….

הרופאים לא טרחו להעניק לי טיפול כלשהו אפילו לא לחבר אותי לאינפוזית נוזלים, הרגשתי שהם מזלזלים בי ועושים לי טובה שמאשפזים אותי.

בערך כשעה שעה וחצי אחרי שהעבירו אותי למחלקה, החל הסיוט הכי גדול של חיי, הרגשתי לחצים וכאבים נוראיים בבטן, בתמימותי חשבתי שהם לחצים של שירותים, מאחר ולא הייתי מחוברת לא לאינפוזיה ולא למוניטור הלכתי בעצמי לשירותים.

בשירותים אחרי כמה שניות של לחיצות על האסלה נולד בני הקטן, כן בתוך האסלה של מחלקת הנשים צורח ובוכה היה בני.

הייתי בהלם לא הבנתי מה קרה לי עכשיו, עד היום אני זוכרת את המגע של אצבעותיו הקטנות שליטפו את ירכיי ממעמקי האסלה.

צעקתי בכל כוחי לאחות לרופא למישהו שיבוא, האחות הגיעה ראשונה ודי נבהלה מהמראה של תינוק בוכה ומנופף בזרועותיו בתוך האסלה, תוך כמה דקות הביאו אלונקה

כאב לי, בכיתי, רעדתי, הייתי בהלם, מה פתאום ילדתי עכשיו, הרי ממש לפני כמה שעות הרופאה במיון אמרה לי שהכל בסדר שאלך לשכב לנוח, עוזרים לי לעלות על האלונקה כשהתינוק שלי היה עדיין מחובר אלי בין רגלי עם חבל הטבור.

וכך כשאני שוכבת על האלונקה עם בני מחובר אלי עדיין עם חבל הטבור בין רגליי, הובילו אותי לחדר הלידה. 

בחדר הלידה המשיך הסיוט שלי, לחדר הלידה נכנסה מרדימה שאמרה לי שרוצים להקל עלי ולחבר לי אפידורל.

היא דקרה אותי אין ספור פעמים הכאיבה לי נורא ועוד בחוצפתה צעקה עלי שאני היסטרית ואחרי אינספור נסיונות היא הצליחה לבסוף להחדיר לי את האפידורל אבל גם את זה היא עשתה לא טוב מאחר ובמקום שפלג הגוף התחתון שלי יורדם החל פלג גופי העליון לאבד תחושה.

צעקתי שאני לא מרגישה את הידיים והתחלתי להקיא ולהיחנק, העבירו אותי במהירות לחדר הטיפולים / התאוששות וחיברו אותי לחמצן.

זמן לא רק אחר כך בכמה לחיצות קלות וכמעט ללא כאב, נולדו שני ילדיי הנוספים, בן ובת.

הם נולדו מדהימים, צועקים ובוכים במלוא ריאותיהם כאילו שבאו לעולם עם ההכרזה "אנחנו כאן"

דקות אחרי שילדיי נולדו כשהם עדיין מחוברים אלי בחבל טבורם, שאלתי את הרופאים מדוע אתם לא לוקחים אותם לטיפול, מבטיהם היו מאוד מתחמקים ולא כל כך התייחסו לפנייתי.

בלית ברירה שאלתי את הרופאים אם הם רוצים כסף כדי לטפל בהם, ניראה לי שלא ציפו לכזו אמירה, הם "עשו לי טובה" ולקחו את שני ילדיי, אשר בשלב זה עדיין נשמו ובכו בכוחות עצמם כשהם בני 23 שבועות בלבד !.