שלום לכולכם שמי אנאבל (איריס לשעבר) וייס, אני עורכת דין עצמאית, גרושה ואמא לשלושה ילדים מקסימים, אישה אמיתית וחובבת את החיים הטובים. בבלוג שלי אני מספרת על מה שעובר עלי כאישה כאמא וכבת אדם וחושפת יצירות מקוריות שלי כשפית וכאמנית, מוזמנים להציץ לעולמי לשאול ולהגיב.
יש רגע מיוחד מאוד בטיפול ההפרייה החוץ גופית (ה- I.V.F ) שאין שני לו, רגע שהופך את הטיפול הזה למיוחד וייחודי, רגע שמשכיח את כל הכאבים מהזריקות ואת העייפות של הגוף, רגע שמהווה את המהות האמיתית של הטיפול הזה.
אני מתכוונת לשניות שלפני החזרת העוברים, השניות שבהם רואים את הילדים שלנו על המסך, כדורים קטנים ומושלמים שהם האיחוד שלנו של בעלי ושלי, אלה הם ההעתקים המדויקים שלנו, הם על המסך, הילדים שלנו, אנחנו עדים לרגעים הראשונים של היווצרות הילדים שלנו.
אז נכון שהליך ההפריה החוץ גופית הוא טיפול לא הכי נעים ונכון שהמטרה מקדשת את האמצעים, אבל אם להיות כנים זה הליך שבו ההורמונים שמקבלים מחרפנים את הגוף ואת הראש, אנחנו נפוחות ועצבניות וכל דבר הכי קטן שהבעל עושה גורם לנו להתפרצות שלא הייתה מביישת פצצת אטום .
הישבן שלנו הופך למסננת עם גושים, בזכות בדיקות הדם האינסופיות הורידים שלנו נראים כמו של מכורים לסמים, ואנחנו גם זוכות לנהל רומן רומנטי עם המטמר של מכשיר האולטרסאונד.
בשנת 2000 עברתי עוד טיפול הפרייה חוץ גופית (IVF) בפעם המי יודע כמה ולהפתעת כולם הצליחו לשאוב לי 10 כן 10 ביציות.
הרופא החליט להחזיר לי 5 עוברים וקרה הבלתי ייאמן, נכנסתי להריון ולא רק שהייתי בהריון, זכינו ל-3 לבבות פועמים ומתפתחים.
כמו כולם עשינו את כל הבדיקות הנחוצות בהריון ובהתאם לכל הבדיקות הסקירות והמעקב שעשינו היו לנו 3 עוברים מדהימים ובריאים ואנחנו באופוריה
."בריאות העוברים" לא מנעה את הגדרת הריוני כהריון בסיכון גם בשל לידה מוקדמת קודמת וגם בכל זאת בשל העובדה שנשאתי בריחמי 3 עוברים מדהימים.
הציעו לנו דילול עוברים בכל זאת קיים סיכון של לידה מוקדמת בהריון מרובה עוברים, בעלי ואני התלבטנו קשות בעניין ובסיכומו של יום החלטנו לא לדלל, אולי כי האמנו שאלוהים פיצה אותנו על האובדן הקודם (תאומים ) וגם אולי כי הרשנו לעצמנו לדמיין את עצמנו מגדלים 3 ילדים בבת אחת, ואולי לא אולי בטוח, כי לא יכולנו לשאת במשמעות ההחלטה של המתת אחד העוברים – הילדים שלנו.
היום במבט לאחור אני לא מצטערת שלא דיללנו, אני יודעת שאישית לא הייתי עומדת נפשית ופיזית בפרוצדורת הדילול פרוצדורה בה ניתן לראות על המסך כיצד הורגים לי ילד אחד על מנת להציל אחר.
נכון אולי לקרוא לפרוצדורה הזו "הריגה" היא קצת קיצונים אבל זו היתה התחושה הסוביקטיבית שלי.
במהלך הריוני נחשבתי כהריון בסיכון גבוה, עשיתי מעקב הריון במרפאת היי ריסק ברמת מרפא ברמת גן שם בדקו אותי פעם בשבוע לראות שהכל תקין.
די מהר באחד מביקורי המעקב הבחין הרופא גם עלייה בלחץ הדם וגם שינוי בצוואר הרחם, בשל רגישות ההריון והעבר שלי הוחלט לא לקחת סיכונים מיותרים ונשלחתי למיון בית החולים.
הגענו לבית החולים מצויידים במעקב ההריון ומכתב ההפנייה, אחרי כשעתיים של בדיקות הגיעו הרופאים בבית החולים שכדאי לאשפז אותי.
"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" , שבועת היפוקרטס מושגים יפים שלא מוכרים ולא מיושמים על ידי רופאי בית החולים בו אושפזתי.
בשבוע 23 להריוני, לאחר שלא קיבלתי שום טיפול מונע כלשהו, ילדתי 3 ילדים נפלאים שנולדו צועקים נושמים ובוכים כשכל רצונם היה לחיות.
הרופאים בחרו לשמר את הסטטיסטיקה שלהם בפגייהוהחליטו על דעת עצמםמבלי ליידע אותנו או לשאול אותנו, שלא להעניק טיפול רפואי כלשהו לילדיי שנפטרו תוך 5 שעות.
האושר שלנו אשר לו ציפינו בהריון השלישיה והצפייה שלנו לשלושת הילדים שלנו, התנפצה ב-1.1.2001.
הגעתי לבית החולים בשבוע 23 להריוני עם דימום קל, חרף העובדה שבבית החולים הכירו אותי (בכל זאת שכבתי שם במהלך הריוני), נאלצתי להמתין במיון שעות עד שמישהו טרח לקבל אותי, וזאת חרף העובדה שנחשבתי כהריון בסיכון גבוה, היסטוריה של לידה מוקדמת, הריון שלישיה ודימום.
הרופאים בדקו אותי, וטרחו לציין בפניי כי למרות הדימום הם לא רואים בעיה או סיכון רפואי כלשהי ורק מפאת השעה המאוחרת והמרחק אל ביתי הם מאשפזים אותי.
לצערי, היום אני יודעת שאולי אם היו מעניקים לי טיפול רפואי כלשהו, כמו אינפוזית נוזלים או מגנזיום או זריקות נגד צירים יכול להיות שהלידה שלי כלל לא היתה מתחילה ואולי רק אולי יכול להיות שהיו מצליחים לדחות את הלידה בימים או שבועות, אבל….
הרופאים לא טרחו להעניק לי טיפול כלשהו אפילו לא לחבר אותי לאינפוזית נוזלים, הרגשתי שהם מזלזלים בי ועושים לי טובה שמאשפזיםאותי.
בערך כשעה שעה וחצי אחרי שהעבירו אותי למחלקה, החל הסיוט הכי גדול של חיי, הרגשתי לחצים וכאבים נוראיים בבטן, בתמימותי חשבתי שהם לחצים של שירותים, מאחר ולא הייתי מחוברת לא לאינפוזיה ולא למוניטור הלכתי בעצמי לשירותים.
בשירותים אחרי כמה שניות של לחיצות על האסלה נולד בני הקטן, כן בתוך האסלה של מחלקת הנשים צורח ובוכה היה בני.
הייתי בהלם לא הבנתי מה קרה לי עכשיו, עד היום אני זוכרת את המגע של אצבעותיו הקטנות שליטפו את ירכיי ממעמקי האסלה.
צעקתי בכל כוחי לאחות לרופא למישהו שיבוא, האחות הגיעה ראשונה ודי נבהלה מהמראה של תינוק בוכה ומנופף בזרועותיו בתוך האסלה, תוך כמה דקות הביאו אלונקה
כאב לי, בכיתי, רעדתי, הייתי בהלם, מה פתאום ילדתי עכשיו, הרי ממש לפני כמה שעות הרופאה במיון אמרה לי שהכל בסדר שאלך לשכב לנוח, עוזרים לי לעלות על האלונקה כשהתינוק שלי היה עדיין מחובר אלי בין רגלי עם חבל הטבור.
וכך כשאני שוכבת על האלונקה עם בני מחובר אלי עדיין עם חבל הטבור בין רגליי, הובילו אותי לחדר הלידה.
בחדר הלידה המשיך הסיוט שלי, לחדר הלידה נכנסה מרדימה שאמרה לי שרוצים להקל עלי ולחבר לי אפידורל.
היא דקרה אותי אין ספור פעמים הכאיבה לי נורא ועוד בחוצפתה צעקה עלי שאני היסטרית ואחרי אינספור נסיונות היא הצליחה לבסוף להחדיר לי את האפידורל אבל גם את זה היא עשתה לא טוב מאחר ובמקום שפלג הגוף התחתון שלי יורדם החל פלג גופי העליון לאבד תחושה.
צעקתי שאני לא מרגישה את הידיים והתחלתי להקיא ולהיחנק, העבירו אותי במהירות לחדר הטיפולים / התאוששות וחיברו אותי לחמצן.
זמן לא רק אחר כך בכמה לחיצות קלות וכמעט ללא כאב, נולדו שני ילדיי הנוספים, בן ובת.
הם נולדו מדהימים, צועקים ובוכים במלוא ריאותיהם כאילו שבאו לעולם עם ההכרזה "אנחנו כאן"
דקות אחרי שילדיי נולדו כשהם עדיין מחוברים אלי בחבל טבורם, שאלתי את הרופאים מדוע אתם לא לוקחים אותם לטיפול, מבטיהם היו מאוד מתחמקים ולא כל כך התייחסו לפנייתי.
בלית ברירה שאלתי את הרופאים אם הם רוצים כסף כדי לטפל בהם, ניראה לי שלא ציפו לכזו אמירה, הם "עשו לי טובה" ולקחו את שני ילדיי, אשר בשלב זה עדיין נשמו ובכו בכוחות עצמם כשהם בני 23 שבועות בלבד !.
בשלב הזה אני כבר יודעת שהבן שילדתי ראשון, כן הגוזל שנולד לי באסלה, כבר לא בחיים, לא כי משהו טרח לומר לי אלא כי אני זוכרת שראיתי בחדר הלידה בו שהיתי את החבילה הקטנה שעטופה בסדין ירוק, מונחת על הדלפק ללא תזוזה, משהו בתוכי אמר לי שזה הבן שלי.
אבל חרף העצב על האובדן התנחמתי בכך שידעתי שיש לי עוד שני ילדים חיים שבוכים וצועקים, עוד מעט אתאושש ואלך לראותם.
פניתי לאחות שהייתה בחדר והתענייני מה קורה עם ילדיי, והיא ענתה לי : "הילדים שלך לא נלקחו לפגייה אלא לחדר ליד שם הרופאים חיכו שהטבע יעשה את שלו והם ימותו, אחרי כשעה הילדה נפטרה בחדר, אולם הילד לא הפסיק לנשום ולבכות ולכן הם נאלצו לקחת אותו לפגייה"
כשהגעתי לפגייה כמה שעות אחר כך, קיוויתי לראות את הבן הקטן שלי הגוזל האמיץ שלי שחרף כל הסיכויים נולד בוכה וצועק כמו תינוק בשבוע 40, אבל כשהגעתי לפגייה נחרדתי, ראיתי את הבן הקטן שלי זרוק לבד בפינה הימנית המרוחקת ביותר בחדר, שוכב לו לבד בלי שום מכשיר הנשמה או אינפוזיה שמחוברת לגופו, כלום…השאירו אותו ללא כל טיפול.
ניגשתי ושאלתי את הרופאה שהיתה שם מדוע אין לבן שלי חמצן או אינפוזיה ומדוע לא מטפלים בו, היא ענתה לי: "שאין לה טובוס מספיק קטן, והיא לא הצליחה למצוא לו וריד על מנת לחבר לו אינפוזיה ".
מבדיקות ומידע שאני יודעת לצערי היום אני יודעת שהנוהל במידה ולא מוצאים וריד קוראים לאחראי ואם גם הוא לא מצליח קוראים למנהל המחלקה ואם גם הוא לא מצליח אז יש פתרון והוא החדרה לוריד בראש או החדרה לוריד באמצעות הליך כירורגי.
לגבי הטובוס- זה שקר מאחר וקיימים בבתי החולים בהם יש פגיות טובוסים קטנים מאוד, צריך רק לרצות להשתמש בהם צריך רק לרצות ולהעניק טיפול.
במשך כל השעות אשר חלפו בין הילדה ועד שנחנו הגענו לפגייה, לא טרח איש מהצוות הרפואי לגשת אלי או לבעלי ולהסביר לנו מה מצב הילד או מהן אפשרויות הטיפול או מהי המשמעות של פג בשבוע כזה או משמעות בחירתם של הרופאים לא להעניק טיפול כלשהו לילדיי או המשמעות עבורנו ועבור ילדינו של מניעת הטיפול הרפואי.
אחרי 5 שעות בהם ילדי המקסים ניסה לשרוד ובכל אותה עת נשם נשימה עצמונית ! כן בשבוע 23 נשם נשימה עצמונית, הרופאים לא טרחו לעזור לו, ובסופו של דבר אחרי 5 שעות בעולם הזה הוא מת בידיים שלי ושל בעלי זמן מה אחרי שהגענו לפגייה.
אנחנו מרגישים שבית חולים רצח לי 3 ילדים.
בעלי ואני שואלי מאז ועדהיום :
1. מדוע הרופאים לא העניקו לי טיפול רפואי כלשהו שיכל אולי למנוע את הלידה המוקדמת ?
2. מדוע הרופאים רצחו את שלושת ילדיי ?
3. מדוע הרופאים לא מילאו את חובתם החוקית והאיתית להעניק טיפול ?
4. מדוע הרופאים שיקרו לבעלי ולי בנוגע לטיפול בילדינו ?
5. מדוע הרופאים הניחו לילדתי למות לבד כשהם נותנים לי להאמין שהם מעניקים לה את כל הטיפול הרפואי הנדרש ?
6. מדוע הרופאים נתנו לילדי לשכב שעות ללא כל טיפול כשהם יודעים היטב מה המשמעות של מניעת טיפול רפואי מפג כה קטן ?
7. מדוע הרופאים לא יידעו אותי ואת בעלי במתרחש ומצב ילדינו ?
8. מדוע הרופאים החליטו על דעת עצמם שלא להעניק טיפול רפואי לילדינו ?
9. מדוע הרופאים בחרו לרצוח את שלושת ילדיי ?
לשאלות אלה לעולם לא נקבל תשובה מכמה סיבות, ראשית כל הניתיאולוגים (מומחים לפגים) מגבים אחד את השני ולא הצלחנו לקבל חוות דעת מאף אחד מהם.
שנית התשובות ככל שנקבל אותם לא ישנו את המציאות שאיבדתי שלושה ילדים שנולדו חיים בוכים ונושמים לבד.
כולנו חושבים בשלב זה או אחר של חיינו על המוות, כל אחד מנקודת המבט שלו, האמונה או הדת שלו,
יום ה- 21.12.2012 הוא יום מיוחד המהווה את סיומו של לוח השנה של בני שבט המאיה ועל פי אמונתם היום הוא המועד בו יגיע קיצו של העולם אותו אנו מכירים ובו אנו חיים, במקומות שונים בעולם נערכים אנשים לאפוקליפסה מארגנים מקלטים ואוגרים מזון ונשק ליום שאחרי,
אני לעומת זאת מוצאת את היום הזה לא כהזדמנות להתארגן לאפוקליפסה אלא כיום מעולה לחשבון נפש וליצירת "רשימת חיסול" 🙂
אני מאמינה שלילד הזה שצילמתי ברישיקש בהודו יש רשימת חיסול מאוד פשוטה וקצרה, ברשימה שלו יש גג מעל הראש, אוכל חם ואהבה,
לכל אחד מאיתנו יש את רשימת החיסול שלו אין רשימת חיסול טובה יותר או טובה פחות כל אחד על פי מהותו, אמונתו וחשיבתו,
אני מאמינה או יותר נכון מקווה, שאין שתי רשימות חיסול זהות,
יש אנשים שמנסים לחשב את הנכסים וההון שצברו,
יש אנשים שמסתכלים אחורה על חייהם ובודקים האם השיגו את כל מה שרצו,
יש אנשים שבוחנים את חייהם מנקודת מבט אחרת ותוהים האם היו משנים משהו,
ויש אנשים שחושבים על מה שעוד יוכלו להספיק לחוות או להשיג עד המוות,
הסרט "מתים על החיים" בכיכובם של שני שחקני הדור ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן מביע בדרך הכי מוחשית והומוריסטית (וקצת הומור שחור) את המהות של רשימת החיסול, טוב באנגלית "רשימת חיסול" נשמעת טוב יותר 🙂
הסרט – מתים על החיים
מאז הסרט אני מוצאת את עצמי מכינה לעצמי רשימות בראש וחושבת מהי הרשימה שלי,
ולא אני לא חושבת על כמה הון ונכסים צברתי
ולא אני לא חושבת האם השגתי את כל מה שרציתי
ולא אני לא חושבת האם הייתי משנה משהו בחיי
אלא אני חושבת על כל מה שהייתי רוצה להספיק לעשות לפני שקוברים אותי 😦
אז מה ברשימה שלי ………. בסדר אקראי לחלוטין :
1. לטייל בכל מיני מקומות אקזוטיים ומיוחדים בעולם.
ביניהם אני מחשיבה את אנטרטיקה, הפירמידות, מפלי ניאגרה ו……..
2. לראות את שלושת ילדי מתחתנים.
3. לראות את הנכדים מילדי.
4. להגשים פנטזיות מיניות (ולא אני לא אגלה כאן מהן 🙂 )
5.לבקר בחדר הסגלגל בבית הלבן בוושינגטון.
6. לראות בחשבון העו"ש שלי את הסכום 1,000,000 ש"ח ביתרת זכות כמובן (מותר לחלום לא ? )
7.לצלול עם דולפינים.
8. לפרסם רב מכר.
9. להיות מידה 36 (טוב אף אחד לא קבע שהרשימה צריכה להיות ריאלית 🙂 )
10. לפגוש את סלין דיאון.
11. לחיות חודש עם אינדיאנים.
12.לפגוש את הדאלי למה.
הרשימה שלי כמובן עדיין לא סגורה ובמידה וסוף העולם לא יקרה היום, מדי פעם אני אעדכן אותה !
אני חושבת שיש משהו מיוחד מאוד ביצירת הרשימה ועוד יותר מיוחד יהיה כשאצליח למחוק חלק מהסעיפים ברשימה שלי 🙂
אז מזמינה אתכם להכין לעצמכם את רשימת החיסול שלכם ואט אט למחוק בה סעיפים, מי יודע אולי הרשימה שלכם תהיה סגולה לאריכות ימים !
הרופאה התיישבה על הכיסא עם התיק שלי והחלה לשאול אותי המון שאלות.,תוך כדי המיילדת החליפה לי בגדים והתחלתי לרעוד אבל ממש לרעוד.
אני עדיין מדממת אבל קצת פחות ובמוניטור מתחילים לראות צירים ומתפלאים שאני לא מרגישה כלום.
בינתיים לא כואב לי כלום, רק הראש והלב שלי מתחרים ביניהם במחשבות, בדימיונות ובזיכרונות.
הרופא בא להכניס לי ונפלון ולא כל כך הצליח, ניסה פעם ועוד פעם וכאב לי באמת כאב לי, אבל הכאב הזה התגמד מול הפחד שעבר לי בגוף, מה עם האוצר שלי מה איתו כן אני שומעת את הדופק שלו אבל מתי אשמע אותו בוכה מתי אראה אותו ?
בפעם השלישית שהרופא חורר אותי הוא הצליח סוף סוף להחדיר לי את הונפלון, אני את הרופא הזה לא אשכח לעולם, הוא עוד ישוב להכאיב לי ברמות לא אנושיות כמה ימים לאחר מכן.
בעלי הוציא מהקלסר שלי את דף המידע שהכנתי והרופאה הייתה די בשוק מרמת המידע והיקף הפירוט שהיה בו והתקשתה להאמין שאני זו שהכנתי אותו, הוא היה מקצועי מדויק ומפורט.
בשל ההיסטוריה המיילדותית שלי החלטתי שעל מנת למנוע טעויות של רופאים ובדיקות או שאלות מיותרות אני אכין כבר בתחילת ההריון דף בפורמט וורד שבו הכנסתי הכל למשל :
פירוט מלא של ניתוחים קודמים, פירוט של סוג דם ומחלות מהותיות
תקציר של לידות קודמות + תוצאות, תארוך מדויק של מחזור ה-IVF שלי (שאיבה והחזרה), פירוט מדויק של בדיקות הדם שנעשו לי בכל שלבי ההריון, טבלת התפתחות האוצר בהתאם לסקירות ומעקב ה-US, פירוט של התרופות והכמויות שאני מקבלת בהריון, בקיצור כל המידע הרלוונטי עלי על ההיסטוריה שלי ועל האוצר נמצאים בדף אחד וברור
ממליצה לכולן להכין את דף המידע הזה, הוא הרבה יותר חשוב מתוכנית לידה או רשימת קניות ללידה !.
בשלב הזה אני מחוברת למוניטור דופק וצירים, ונפלון בפנים ואני לבושה בבגדי בית החולים…….ומה עכשיו מה קורה זה כל מה שאני רוצה לדעת …..
הרופאה הסבירה שלקחו לי דם ומחכים שיגיעו מנות הדם ויחזרו הבדיקות שלי ואז יעלו אותי לחדר הניתוח .
בעלי כבר החל להילחץ, הלחץ ניראה על פניו, הוא לא אהב את הרוגע הזה פתאום, האוצר שלו סגור הרמטית (תפר) ברחם שלי, אני מדממת ואף אחד לא מוציא אותו החוצה.
בעלי מנשק אותי ומלטף אותי ואומר לי, אולי תצעקי קצת שכואב לך ואז יתייחסו אליך ויקחו אותך מהר יותר, אני מחייכת אליו ומרגיעה אותו שיקשיב לאוצר הוא בסדר הכל יהיה בסדר.
לא יודעת למה אבל הרגשתי מוגנת אולי בהכחשה, הרגשתי באופוריה שהכל יהיה בסדר עוד מעט יקחו אותי ואת בעלי לחדר הניתוח שם נחזה בפלא הנפלא שלו חיכינו כל כך, בלידתו של האוצר.
אין לי מושג כמה זמן עבר, אולי חצי שעה או אולי שעתיים, פתאום הגיע המיילדת והרופאה ואמרה חמודה זהו אנחנו מוכנים בשבילך, הבדיקות חזרו, מנות הדם הגיעו, הרופא הבכיר מחכה וחדר הלידה מוכן, הולכים…
הגיע סניטאר נחמד לקחת אותי….אני עוד אומרת לבעלי אל תשכח את הבגדים שלי זהו אנחנו בדרך עוד מעט הכל יתחיל, אמאאאאאאאאאאאאא
מובילים אותי במסדרון ואני מצליחה להסתכל רק על התקרה, בכל הסרטים כשרואים אדם שוכב על האלונקה כשהוא מובל במסדרונות בית החולים מראים הבזקים של פלורוסנטים וצינורות…..כן זה ניראה בדיוק כך.
זהו הגענו אומר הסניטאר, מפה אנחנו ממשיכים לבד !
מה , מה, מה לבד, אני לא נכנסת לחדר הניתוח בלי בעלי, כל כך הרבה שנים חיכינו לחוות ביחד את הניתוח הזה את השניות הראשונות של האוצר מגיח אל העולם, אני לא מוכנה אני לא רוצה .
תנו לי לדבר עם הרופא אני מתחננת, אני לא מוכנה, אני רוצה את בעלי איתי, אני מתחילה להילחץ ושקיות הדמעות מתמלאות ועומדות לפרוץ החוצה.
הרופא והמרדים מגיעים אלי ומסבירים לי שבשל השעה המאוחרת מבחינתם זהו ניתוח חירום מה גם שהבעל לא עבר הדרכה ולכן אין מצב אבל אין מצב שהוא ניכנס לחדר הניתוח, בעלי ואני ממשיכים להתחנן …..שום דבר לא עוזר הרופא והמנתח בשלהם, הבעל לא נכנס !
בעלי מנשק אותי ומרגיע ומבטיח שהכל יהיה בסדר, הסניטאר מסביר לו היכן הוא ימתין ומבטיח לו שמייד שהכל יסתיים יצאו לעדכן אותו ואף יראו לו את האוצר.
הסניטאר מכניס לי את היד לאלונקה כדי שלא אקבל מכה ומוליך אותי על האלונקה לבדי ולוקח אותי הרחק הרחק מבעלי בין דלתות הזזה למסדרון .
אני מסתכלת סביבי לחוצה מרגישה את הלב יוצא החוצה ואת הדופק מרקיע שחקים, המרדים מגיע אלי מלטף לי את היד ומסביר הכל בסדר אנחנו פה תיכף נכניס אותך לחדר הניתוח, הוא שואל אותי כמה שאלות ואומר זהו אנחנו מוכנים.
הסניטאר מכניס אותי לחדר הניתוח ואני מרגישה כל כך לבד…….!
הוא היה בשבילי אבא, אמא, חבר, איש סוד, שף וגם סבא.
לא היה בעולם אדם שאהבתי או שאוהב כמות שאהבתי אותו.
לצערי המחלה האיומה שאיש לא נמלט ממנה הסרטן, קטפה לי אותו לפני המון שנים בנוקאאוט אחד.
אני הפסדתי את היקר לי מכל וגן עדן הרוויחו.
את החור והריק שנוצרו בליבי ובגופי מאז מותו עדיין לא הצלחתי למלא.
סבי היקר נפטר ב- 10.10.1988 היום זהו יום הזכרון ה- 24 למותו, חרף העובדה שעברו כל כך הרבה שנים אני זוכרת את השנייה שבה סיפרו לי שהוא נפטר במהלך הניתוח, אני זוכרת איך עמדתי ליד התריסים במרפסת ובכיתי את הכאב.
אין יום בו הוא לא עובר במחשבותי ואין מעשה שאני עושה שדמותו לא מנחה אותי.
עצוב לי שסבי לא הכיר את אורן בעלי, אני בטוחה שהוא היה מאוד אוהב אותו מאחר ובעלי הוא איש שיודע לתקן הכל בדיוק כמו סבא שלי וכמו שסבי היה אומר "איש ידיים".
כואב לי שסבי לא זכה להיות בחתונתי ולראות אותי תחת החופה.
אבל הכי הכי כואב לי שילדי לא זכו להכירו, הוא היה יכול להיות סבא-רבא הכי מדהים בעולם.
סבא שלי רק רציתי שתדע ש…..
לעולם לא אשכח אותך
לעולם לא אפסיק לאהוב אותך
לעולם לא אשכח את כל מה שעשית בשבילי
לעולם לא אשכח את כל האהבה שהרעפת עלי
ויש לי רק בקשה אחת קטנה, מדי פעם תציץ אלי שם מלמעלה
אנאבל וזה הכל 