יש אני נורמלית והכל אמת !

מאז ומתמיד הרגשתי בליבי שאני לא "פריקית"

תמיד האמנתי ואולי גם ידעתי שאני לא שונה ולא מוזרה אלא אחת מכולן,

הכל לא הלך חלק ולהכל היתה תחושה של ניסוי ולא של מדע או של רפואה.

הכל הרגיש כמו סרט אימים סדיסטי וכל מה שמספרים הוא נכון !

נכון שלא נכנסתי להריון באופן טבעי, חרף ניסיונות רבים ומהנים עם בעלי היקר 🙂

ונכון שעברתי אינספור טיפולים הורמונליים ובלעתי לא מעט גלולות שונות ומשונות

ונכון שלבסוף הגענו לתהום האינסופית של טיפולי ה- IVF (הפריה חוץ גופית) 😦

ונכון שהבית שלנו הפך לחמ"ל מזרקים ובקבוקונים שלא היה מבייש בית מרקחת או מועדון של מכורים

ונכון שהטוסיק שלי הפך למסננת

ונכון שמצב הרוח שלי היה כשל הר געש (לפחות) ובתקופה זו התעופפו בבית לא מעט חפצים

ונכון שבתקופה הזו ניהלתי רומן עם המתמר של הרופא (המתמר הוא אביזר נלווה לבדיקת אולטרסאונד וגינלית)

ונכון שבתקופה זו הוורידים שלי ניראו פחות יפים משל נרקומנית וותיקה

ונכון שבין לבין הטיפולים עברתי לא מעט ניתוחים

ונכון שפיתחתי אלרגיה לחלק מההורמונים

ונכון שגם הצלחתי להיכנס לא פעם להריון

ונכון שההריונות הסתיימו בלידות מוקדמות

ונכון שאיבדתי 5 פגים מדהימים שלא שרדו

ונכון שבקושי שרדתי פיזית ונפשית וזוגית

אבל………………..

מסתבר שאני לא שונה

מסתבר שאני לא מוזרה

מסתבר שאני לא היחידה

כמוני יש עוד המון המון נשים שמנסות וכואבות ומזריקות ובוכות ומאבדות ומתחבאות ושותקות

אבל……………..

יצר ההורות הוא יצר הכי חזק בעולם ולדעתי הוא חזק פי כמה מונים מיצר ההישרדות למרות שיש שיגידו שיצר ההורות הוא סוג של יצר הישרדות מאחר ובילדינו אנו רואים את ההמשכיות שלנו קרי – הישרדותינו

אישה שרוצה לחוות הריון היא חזקה מהכל

אישה שרוצה לחוש תינוק יוצא ממנה היא חזקה מהכל

כאישה שעברה לא מעט ק"מ בעניין אני יכולה לומר שהכל נכון והכל שקר והכל מתגמד לעומת הרגע הראשון שבו זוכים לראות תינוק חי ונושם שאנחנו זכינו להביא לעולם.

אז לכל אותן נשים באשר אתן אשר נאלצות להתמודד עם טיפולי הפרייה מכל סוג שהוא על מנת להרות ולהביא ילד לעולם, דעו   :

אתן לא היחידות

אתן בסדר גמור שום דבר לא דפוק אצלכן …..טוב נו אולי חוץ מחלקים מסוימים בגוף 🙂

אתן תעברו את זה ובסוף זה ייגמר 🙂

והכי חשוב תדעו שאתן לא לבד 🙂

מאחלת לכולכן שתסיימו את הסיוט הזה בידיים מלאות ושמנמנות  ♥ 🙂

ותודה רבה לאורלי ולגיא שהעלו לתודעת כולן את סוגיית ההפריות החוץ גופיות 🙂

השלישייה – הלידה – חלק 2

"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" , שבועת היפוקרטס  מושגים יפים שלא מוכרים ולא מיושמים על ידי רופאי בית החולים בו אושפזתי.

בשבוע 23 להריוני, לאחר שלא קיבלתי שום טיפול מונע כלשהו, ילדתי 3 ילדים נפלאים שנולדו צועקים נושמים ובוכים כשכל רצונם היה לחיות.

הרופאים בחרו לשמר את הסטטיסטיקה שלהם בפגייה והחליטו על דעת עצמם מבלי ליידע אותנו או לשאול אותנו, שלא להעניק טיפול רפואי כלשהו לילדיי שנפטרו תוך 5 שעות.

האושר שלנו אשר לו ציפינו בהריון השלישיה והצפייה שלנו לשלושת הילדים שלנו, התנפצה ב-1.1.2001.

הגעתי לבית החולים בשבוע 23 להריוני עם דימום קל, חרף העובדה שבבית החולים הכירו אותי (בכל זאת שכבתי שם במהלך הריוני), נאלצתי להמתין במיון שעות עד שמישהו טרח לקבל אותי, וזאת חרף העובדה שנחשבתי כהריון בסיכון גבוה, היסטוריה של לידה מוקדמת, הריון שלישיה ודימום.

הרופאים בדקו אותי, וטרחו לציין בפניי כי למרות הדימום הם לא רואים בעיה או סיכון רפואי כלשהי ורק מפאת השעה המאוחרת והמרחק אל ביתי הם מאשפזים אותי.

לצערי, היום אני יודעת שאולי אם היו מעניקים לי טיפול רפואי כלשהו, כמו אינפוזית נוזלים או מגנזיום או זריקות נגד צירים יכול להיות שהלידה שלי כלל לא היתה מתחילה ואולי רק אולי יכול להיות שהיו מצליחים לדחות את הלידה בימים או שבועות, אבל….

הרופאים לא טרחו להעניק לי טיפול כלשהו אפילו לא לחבר אותי לאינפוזית נוזלים, הרגשתי שהם מזלזלים בי ועושים לי טובה שמאשפזים אותי.

בערך כשעה שעה וחצי אחרי שהעבירו אותי למחלקה, החל הסיוט הכי גדול של חיי, הרגשתי לחצים וכאבים נוראיים בבטן, בתמימותי חשבתי שהם לחצים של שירותים, מאחר ולא הייתי מחוברת לא לאינפוזיה ולא למוניטור הלכתי בעצמי לשירותים.

בשירותים אחרי כמה שניות של לחיצות על האסלה נולד בני הקטן, כן בתוך האסלה של מחלקת הנשים צורח ובוכה היה בני.

הייתי בהלם לא הבנתי מה קרה לי עכשיו, עד היום אני זוכרת את המגע של אצבעותיו הקטנות שליטפו את ירכיי ממעמקי האסלה.

צעקתי בכל כוחי לאחות לרופא למישהו שיבוא, האחות הגיעה ראשונה ודי נבהלה מהמראה של תינוק בוכה ומנופף בזרועותיו בתוך האסלה, תוך כמה דקות הביאו אלונקה

כאב לי, בכיתי, רעדתי, הייתי בהלם, מה פתאום ילדתי עכשיו, הרי ממש לפני כמה שעות הרופאה במיון אמרה לי שהכל בסדר שאלך לשכב לנוח, עוזרים לי לעלות על האלונקה כשהתינוק שלי היה עדיין מחובר אלי בין רגלי עם חבל הטבור.

וכך כשאני שוכבת על האלונקה עם בני מחובר אלי עדיין עם חבל הטבור בין רגליי, הובילו אותי לחדר הלידה. 

בחדר הלידה המשיך הסיוט שלי, לחדר הלידה נכנסה מרדימה שאמרה לי שרוצים להקל עלי ולחבר לי אפידורל.

היא דקרה אותי אין ספור פעמים הכאיבה לי נורא ועוד בחוצפתה צעקה עלי שאני היסטרית ואחרי אינספור נסיונות היא הצליחה לבסוף להחדיר לי את האפידורל אבל גם את זה היא עשתה לא טוב מאחר ובמקום שפלג הגוף התחתון שלי יורדם החל פלג גופי העליון לאבד תחושה.

צעקתי שאני לא מרגישה את הידיים והתחלתי להקיא ולהיחנק, העבירו אותי במהירות לחדר הטיפולים / התאוששות וחיברו אותי לחמצן.

זמן לא רק אחר כך בכמה לחיצות קלות וכמעט ללא כאב, נולדו שני ילדיי הנוספים, בן ובת.

הם נולדו מדהימים, צועקים ובוכים במלוא ריאותיהם כאילו שבאו לעולם עם ההכרזה "אנחנו כאן"

דקות אחרי שילדיי נולדו כשהם עדיין מחוברים אלי בחבל טבורם, שאלתי את הרופאים מדוע אתם לא לוקחים אותם לטיפול, מבטיהם היו מאוד מתחמקים ולא כל כך התייחסו לפנייתי.

בלית ברירה שאלתי את הרופאים אם הם רוצים כסף כדי לטפל בהם, ניראה לי שלא ציפו לכזו אמירה, הם "עשו לי טובה" ולקחו את שני ילדיי, אשר בשלב זה עדיין נשמו ובכו בכוחות עצמם כשהם בני 23 שבועות בלבד !.

סליחות ויום כיפור שלי (C)

חטאים שגרמו לכאב הם כמו גלי הים שמכים בסלעים, אכן הגלים ניסוגים אבל הסימנים לעולם יהיו חרוטים על הסלעים.

בנימה אישית..רוצה להודות לכל אותם אנשים שפגעו בי בין אם בכוונה ובין אם לאו..

כן לא טעיתם אני אכן מודה לכם, בזכות הכאב שגרמתם לי להרגיש למדתי משהו על עצמי ועל החיים התחזקתי והתחסנתי ולכן תודה.

 

אתחיל ואומר שאני יהודיה ומאמינה באלוהים ומכבדת את התורה אבל…סליחה – מה זו בעצם סליחה ?

האם ניתן בכלל לסלוח ולשכוח רק כי מבקשים סליחה, האם בהימנעות מאוכל ושתייה מבטלים את הפגיעה ?  האם צום משכיח כאב שנחרט בגוף ובנשמה רק כי כך כתוב בתורה.

אני מאמינה בכך שאנשים טועים ועושים מעשים לעיתים מתוך כוונה ברורה ולעיתים מתוך חוסר תשומת לב ולעיתים סתם כי הם טפשים ולא ערים לרגישות או לרגשות אחרים.

כל שנה מגיע תורו של יום הכיפורים ושוב כולנו ניזכרים בכל החטאים של עצמך ושל האחרים.

אני זוכרת וניזכרת, כאבים חדשים עולים מבוכות ישנות מתעוררות, כעסים ישנים חבויים צפים שוב ומעיבים על יומי.

משפטים ואמירות מיותרים שאמרתי, מעשים שרציתי לעשות ולא הספקתי.

חברים שתמכו והיו לצידי לעומת משפחה שהתחמקה ונעלמה.

ואז נשאלת השאלה הגדולה – האם השנה צמים ?.

חשבון הנפש האישי והפנימי ממלא את הטבלה, חטאים מצד אחד ומצוות מצד שני.

בסיומו של יום כשאני מתבוננת בטבלה אני לא שקטה, אני לא בטוחה, איך יכול להיות שהמאזן הוא לרעתי ?

איזה חטא יכולתי לחטוא בכדי שיוצדק העונש שלי באיבוד 5 ילדים תמימים שלא חטאו ?

איזה מעשה יכולתי לעשות שיצדיק את כל הכאב האכזרי שאנשים קרובים לי גרמו לי לכאוב ?

מה 6 מיליון יהודים עשו שיצדיק את רציחתם על ידי הנאצים ?

מה חטאו ילדים שאיבדו את שני הוריהם בתאונת דרכים ?

מה חטאו כל אותן נשים שנאנסו או הוכו ?

אולי אני נאיבית או אולי תמימה, ואני בוודאי לא מתיימרת להבין את הלכות העולם או את חשבון אלוהים שבשמיים.

אבל לכל הרוחות אני לא איוב, אמונתי לא תימדד או תישפט או תיתחזק ככל שהעונש יהיה כבד יותר.

אבלללללללל אני לא השתכנעתי.

חטאים שחטאתי כלפי אחרים, וחטאים שחטאו כלפיי, לא יעלמו רק כי אצום או כי תבוקש סליחה, יש מעשים שלא ניתן למחול עליהם וגם לא לשכוח.

נקודת המוצא שלי היא שאנחנו בני אדם וכולנו טועים, אי אפשר לחיות מיום כיפור אחד למשנהו.

אולי במקום לחכות ליום כיפור הבא ננסה רק קצת להיות יותר אנושיים, לא ?

לכל אותם אנשים שצמים מאחלת צום קל וגמר חתימה טובה,

ולכל אלה שלא צמים אנא מכם כבדו את אלה שכן.