השלישייה – הלידה – חלק 2

"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" , שבועת היפוקרטס  מושגים יפים שלא מוכרים ולא מיושמים על ידי רופאי בית החולים בו אושפזתי.

בשבוע 23 להריוני, לאחר שלא קיבלתי שום טיפול מונע כלשהו, ילדתי 3 ילדים נפלאים שנולדו צועקים נושמים ובוכים כשכל רצונם היה לחיות.

הרופאים בחרו לשמר את הסטטיסטיקה שלהם בפגייה והחליטו על דעת עצמם מבלי ליידע אותנו או לשאול אותנו, שלא להעניק טיפול רפואי כלשהו לילדיי שנפטרו תוך 5 שעות.

האושר שלנו אשר לו ציפינו בהריון השלישיה והצפייה שלנו לשלושת הילדים שלנו, התנפצה ב-1.1.2001.

הגעתי לבית החולים בשבוע 23 להריוני עם דימום קל, חרף העובדה שבבית החולים הכירו אותי (בכל זאת שכבתי שם במהלך הריוני), נאלצתי להמתין במיון שעות עד שמישהו טרח לקבל אותי, וזאת חרף העובדה שנחשבתי כהריון בסיכון גבוה, היסטוריה של לידה מוקדמת, הריון שלישיה ודימום.

הרופאים בדקו אותי, וטרחו לציין בפניי כי למרות הדימום הם לא רואים בעיה או סיכון רפואי כלשהי ורק מפאת השעה המאוחרת והמרחק אל ביתי הם מאשפזים אותי.

לצערי, היום אני יודעת שאולי אם היו מעניקים לי טיפול רפואי כלשהו, כמו אינפוזית נוזלים או מגנזיום או זריקות נגד צירים יכול להיות שהלידה שלי כלל לא היתה מתחילה ואולי רק אולי יכול להיות שהיו מצליחים לדחות את הלידה בימים או שבועות, אבל….

הרופאים לא טרחו להעניק לי טיפול כלשהו אפילו לא לחבר אותי לאינפוזית נוזלים, הרגשתי שהם מזלזלים בי ועושים לי טובה שמאשפזים אותי.

בערך כשעה שעה וחצי אחרי שהעבירו אותי למחלקה, החל הסיוט הכי גדול של חיי, הרגשתי לחצים וכאבים נוראיים בבטן, בתמימותי חשבתי שהם לחצים של שירותים, מאחר ולא הייתי מחוברת לא לאינפוזיה ולא למוניטור הלכתי בעצמי לשירותים.

בשירותים אחרי כמה שניות של לחיצות על האסלה נולד בני הקטן, כן בתוך האסלה של מחלקת הנשים צורח ובוכה היה בני.

הייתי בהלם לא הבנתי מה קרה לי עכשיו, עד היום אני זוכרת את המגע של אצבעותיו הקטנות שליטפו את ירכיי ממעמקי האסלה.

צעקתי בכל כוחי לאחות לרופא למישהו שיבוא, האחות הגיעה ראשונה ודי נבהלה מהמראה של תינוק בוכה ומנופף בזרועותיו בתוך האסלה, תוך כמה דקות הביאו אלונקה

כאב לי, בכיתי, רעדתי, הייתי בהלם, מה פתאום ילדתי עכשיו, הרי ממש לפני כמה שעות הרופאה במיון אמרה לי שהכל בסדר שאלך לשכב לנוח, עוזרים לי לעלות על האלונקה כשהתינוק שלי היה עדיין מחובר אלי בין רגלי עם חבל הטבור.

וכך כשאני שוכבת על האלונקה עם בני מחובר אלי עדיין עם חבל הטבור בין רגליי, הובילו אותי לחדר הלידה. 

בחדר הלידה המשיך הסיוט שלי, לחדר הלידה נכנסה מרדימה שאמרה לי שרוצים להקל עלי ולחבר לי אפידורל.

היא דקרה אותי אין ספור פעמים הכאיבה לי נורא ועוד בחוצפתה צעקה עלי שאני היסטרית ואחרי אינספור נסיונות היא הצליחה לבסוף להחדיר לי את האפידורל אבל גם את זה היא עשתה לא טוב מאחר ובמקום שפלג הגוף התחתון שלי יורדם החל פלג גופי העליון לאבד תחושה.

צעקתי שאני לא מרגישה את הידיים והתחלתי להקיא ולהיחנק, העבירו אותי במהירות לחדר הטיפולים / התאוששות וחיברו אותי לחמצן.

זמן לא רק אחר כך בכמה לחיצות קלות וכמעט ללא כאב, נולדו שני ילדיי הנוספים, בן ובת.

הם נולדו מדהימים, צועקים ובוכים במלוא ריאותיהם כאילו שבאו לעולם עם ההכרזה "אנחנו כאן"

דקות אחרי שילדיי נולדו כשהם עדיין מחוברים אלי בחבל טבורם, שאלתי את הרופאים מדוע אתם לא לוקחים אותם לטיפול, מבטיהם היו מאוד מתחמקים ולא כל כך התייחסו לפנייתי.

בלית ברירה שאלתי את הרופאים אם הם רוצים כסף כדי לטפל בהם, ניראה לי שלא ציפו לכזו אמירה, הם "עשו לי טובה" ולקחו את שני ילדיי, אשר בשלב זה עדיין נשמו ובכו בכוחות עצמם כשהם בני 23 שבועות בלבד !.

השלישייה – הסוף – חלק 3

בשלב הזה אני כבר יודעת שהבן שילדתי ראשון, כן הגוזל שנולד לי באסלה, כבר לא בחיים, לא כי משהו טרח לומר לי אלא כי אני זוכרת שראיתי בחדר הלידה בו שהיתי את החבילה הקטנה שעטופה בסדין ירוק, מונחת על הדלפק ללא תזוזה, משהו בתוכי אמר לי שזה הבן שלי.

אבל חרף העצב על האובדן התנחמתי בכך שידעתי שיש לי עוד שני ילדים חיים שבוכים וצועקים, עוד מעט אתאושש ואלך לראותם.

 פניתי לאחות שהייתה בחדר והתענייני מה קורה עם ילדיי, והיא ענתה לי : "הילדים שלך לא נלקחו לפגייה אלא לחדר ליד שם הרופאים חיכו שהטבע יעשה את שלו והם ימותו, אחרי כשעה הילדה נפטרה בחדר, אולם הילד לא הפסיק לנשום ולבכות ולכן הם נאלצו לקחת אותו לפגייה"

כשהגעתי לפגייה כמה שעות אחר כך, קיוויתי לראות את הבן הקטן שלי הגוזל האמיץ שלי שחרף כל הסיכויים נולד בוכה וצועק כמו תינוק בשבוע 40, אבל כשהגעתי לפגייה נחרדתי, ראיתי את הבן הקטן שלי זרוק לבד בפינה הימנית המרוחקת ביותר בחדר, שוכב לו לבד בלי שום מכשיר הנשמה או אינפוזיה שמחוברת לגופו, כלום…השאירו אותו ללא כל טיפול.

ניגשתי ושאלתי את הרופאה שהיתה שם מדוע אין לבן שלי חמצן או אינפוזיה ומדוע לא מטפלים בו, היא ענתה לי: "שאין לה טובוס מספיק קטן, והיא לא הצליחה למצוא לו וריד על מנת לחבר לו אינפוזיה ".

מבדיקות ומידע שאני יודעת לצערי היום אני יודעת שהנוהל במידה ולא מוצאים וריד קוראים לאחראי ואם גם הוא לא מצליח קוראים למנהל המחלקה ואם גם הוא לא מצליח אז יש פתרון והוא החדרה לוריד בראש או החדרה לוריד באמצעות הליך כירורגי.

לגבי הטובוס- זה שקר מאחר וקיימים בבתי החולים בהם יש פגיות טובוסים קטנים מאוד, צריך רק לרצות להשתמש בהם צריך רק לרצות ולהעניק טיפול.
במשך כל השעות אשר חלפו בין הילדה ועד שנחנו הגענו לפגייה, לא טרח איש מהצוות הרפואי לגשת אלי או לבעלי ולהסביר לנו מה מצב הילד או מהן אפשרויות הטיפול או מהי המשמעות של פג בשבוע כזה או משמעות בחירתם של הרופאים לא להעניק טיפול כלשהו לילדיי או המשמעות עבורנו ועבור ילדינו של מניעת הטיפול הרפואי.

אחרי 5 שעות בהם ילדי המקסים ניסה לשרוד ובכל אותה עת נשם נשימה עצמונית ! כן בשבוע 23 נשם נשימה עצמונית, הרופאים לא טרחו לעזור לו, ובסופו של דבר אחרי 5 שעות בעולם הזה הוא מת בידיים שלי ושל בעלי זמן מה אחרי שהגענו לפגייה.

אנחנו מרגישים שבית חולים רצח לי 3 ילדים.

 בעלי ואני שואלי מאז ועד היום :

 1. מדוע הרופאים לא העניקו לי טיפול רפואי כלשהו שיכל אולי למנוע את הלידה המוקדמת ?

2. מדוע הרופאים רצחו את שלושת ילדיי ?

3. מדוע הרופאים לא מילאו את חובתם החוקית והאיתית להעניק טיפול ?

4. מדוע הרופאים שיקרו לבעלי ולי בנוגע לטיפול בילדינו ?

5. מדוע הרופאים הניחו לילדתי למות לבד כשהם נותנים לי להאמין שהם מעניקים לה את כל הטיפול הרפואי הנדרש ?

6. מדוע הרופאים נתנו לילדי לשכב שעות ללא כל טיפול כשהם יודעים היטב מה המשמעות של מניעת טיפול רפואי מפג כה קטן ?

7. מדוע הרופאים לא יידעו אותי ואת בעלי במתרחש ומצב ילדינו ?

8. מדוע הרופאים החליטו על דעת עצמם שלא להעניק טיפול רפואי לילדינו ?

9. מדוע הרופאים בחרו לרצוח את שלושת ילדיי ?

 לשאלות אלה לעולם לא נקבל תשובה מכמה סיבות, ראשית כל הניתיאולוגים (מומחים לפגים) מגבים אחד את השני ולא הצלחנו לקבל חוות דעת מאף אחד מהם.

שנית התשובות ככל שנקבל אותם לא ישנו את המציאות שאיבדתי שלושה ילדים שנולדו חיים בוכים ונושמים לבד.

הלידה והאימה – פגישה ראשונה – חלק 5

כל מה שידעתי ועליו חשבתי זה שנולד לי אוצר שלו חיכיתי 14 שנה וטרם זכיתי לראות אותו, הוא נמצא בחדר התינוקות ואני לא יכולה לרדת מהמיטה לפחות לכמה שעות ואני לא יכולה לנשום אני רוצה לראות אותו.

 אחות מקסימה בשם שמחה שאת שמה אזכור לעולמי עד, הכניסה אותנו לחדר סידרה לנו את הכל והסבירה לבעלי ולי מה קורה איתי ועם האוצר.

בגלל שקיבלתי אינסולין ותרופות נוספות בזמן ההריון, האוצר הקטן שלי היה מחובר לאינפוזיה על מנת לבדוק  שאין לו בעיה עם רמת הסוכר בגוף וגם למכשיר א.ק.ג להשגחה ל-24 שעות, הוא לא היה בפגייה אלא בתינוקיה אבל בחדר הטיפולים.

 "אבל אני רוצה לראות אותו" אני אומרת לבעלי, "קח אותי לשם בכיסא" אני דורשת אבל האחות מסבירה לי שרק עוד כמה שעות אפשר יהיה להוריד אותי מהמיטה.

 האחות המדהימה הזו , הרגישה שכיראה אני לא יולדת רגילה, משהו אצלנו כנראה קצת שונה, היא ניגשה לתינוקיה בכדי לקבל אישור לקחת את התינוק לדקה רק על מנת שאני אראה אותו ואז היא תחזיר אותו בחזרה לחדר הטיפולים.

 אני שוכבת במיטה עצובה ושמחה ביחד, מצד אחד אני מאושרת באושר שלא ניתן לתיאור במילים כי האוצר שלי נולד אולם מצד שני כואב לי פיזית בכל הגוף וחשוב יותר מהכל נולד לי ילד אוצר קטן ואני לא יכולה לראות אותו.

 בזמן שאני עצובה במחשבותי,  נפתחת הדלת ובפתח עומדת שמחה האחות מחייכת, היא מחזיקה חבילה קטנה בידיים.

"הם נתנו לי אישור מיוחד להוציא אותו רק לדקה כדי שתראי אותו" היא אומרת לי ומתקרבת אלי למיטה.

 היא שמה את החבילה הקטנה הזו על הבטן שלי, אני נוגעת בו ממששת אותו ומחכה שהחלום יתנפץ שהוא לא אמיתי שהייקום מתעלל בי שוב, שפתאום אני אתעורר משינה והכל יהיה רק חלום.

אני מסתכלת על בעלי ושואלת אותו "הוא שלי ? הוא באמת שלי ?"

 אני מחבקת את האוצר שלי ומנשקת אותו, בעלי ואני מתחילים לבכות.

 שמחה המדהימה הזו שאזכור כל חיי, היא הביאה לי את האוצר שלי, היא עשתה קצת מעבר למה שהיא הייתה חייבת כדי לתת לי לראות את הבן שלי.

 היא הסתכלה על שנינו ואמרה שהיא תחזור עוד מעט שנהנה ממנו קצת לפני שהיא חייבת להחזיר אותו.

 אני לא חושבת שניתן להסביר במילים את מה שהרגשתי, לא האמנתי שהתינוק ששוכב עלי עכשיו הוא הילד שלי, לא האמנתי שהצלחתי לא יכול להיות.

 לא האמנתי שאחרי 14 שנות נישואים, אחרי ניתוחים, הפריות מבחנה, מאות זריקות הורמונים, תרופות, הריונות לא מוצלחים, וחמישה תינוקות שנולדו פגים ולא שרדו, הצלחתי ללדת ילד בריא חי שנושם עלי עכשיו.

 לא האמנתי שהעור שאני מרגישה, המצח שאני מנשקת, האצבעות הקטנות שאני מלטפת הם אמיתיים, הם של הבן שלי, האוצר שלי.

 במשך הדקות הקצרות שניראו לי כנצח מושלם בהם היה הבן שלי עלי, בעלי ואני לא הפסקנו לבכות, כל הצער הכאב ושיברון הלב של ה- 14 שנים שקדמו לרגע זה פתאום נמוגו, לפתע הכל היה שווה הכל רק בכדי להגיע לרגע הזה להחזיק ילד שלך חי ובריא בידיים .

 האחות שמחה הגיעה אחרי כמה דקות ולקחה את האוצר בחזרה לתינוקייה, אבל כבר לא היה איכפת לי, הייתי שלמה ורגועה, הבן שלי הבן שלי חי צעקתי בלב.

 השעות שאחר כך עברו עלי בשינה הכי רגועה שידעתי מזה 14 שנים .

 ומפה התחילה דרכי  כאמא ל- 3 .

 

כך נראה האוצר שניות אחרי שיצא מגופי

 וכך ניראה האוצר בברית

וייקרא שמו יובל חיים סלוצקר

בילוי משפחתי בסופרלנד 7.2012

באירוע פתיחת הקיץ של מחוז מרכז של לשכת עורכי הדין זכינו לרכוש כרטיסים מוזלים מאוד לסופר לנד בראשון,

אני חייבת להודות לבושתי שמעולם לא ביקרתי בסופרלנד ובדרך כלל הגעתי לראשון קשורה לקניות באיקיאה.

מאחר ואנחנו בתחילת החופש הגדול והכרטיסים היו באמת מוזלים קפצתי על המציאה ורכשתי כרטיסים לכל בני המשפחה.

הילדים התרגשו ושבוע לפני המועד כבר התחילו השאלות…..מחר הולכים…..מתי יגיע יום חמישי…..מה יש שם…..וכו'

מאחר וילדי הקטנים לא מוותרים לעולם ושאלותיהם לא נענו ה- youtube סיפק להם את המידע שרצו אך רק הגדיל עוד יותר את רצונם להגיע כבר לסופר לנד.

בוקר יום חמישי ה- 5.7 הגיע ולהפתעתי הילדים התארגנו בזמן ולמופת, לבעלי ולי נותר רק להכניס את האוכל והשתייה לתיק השומר קור/חום למלא דלק ולצאת.

הנסיעה היתה ארוכה…ארוכה מדי, לא פשוט לנסוע עם ילדים ברכב למרחקים שכן השאלות, השעמום ו"הנדנוד" בהחלט יכולים לגרום לתאונות, אבל תודה לאל הגענו בשלום ועם המון המון צפייה והתרגשות.

מיד עם כניסתנו למקום חיוך גדול עלה על פני הילדים והאמת גם על פני.

לעומת הלונה פארק בת"א הסופר לנד התברך בשפע של אזורי הצללה ושפע של כיסאות וספסלים, כך שמבחינתי כבר המקום מצא חן בעיניי מה גם שבכל פינה הי קולר עם מים קרים ומתקן שירותים נקי !!!!!!!!!!!!!!!!

המתקנים היו נהדרים ואולי בשל הגעתנו בשעה מאוחרת 15:00 בצהרים לא היו תורים בכלל באף אחד מהתקנים הרגשנו שהסופרלנד הוא שלנו בלבד.

הילדים עלו גם כאן כמעט על כל המתקנים ואני חייבת להודות שהם ממש ממש נהנו וחששו מהרגע שבו נאמר להם שהגיע הזמן ללכת.

לאחר שכנועים רבים הצליחה משפחתי לשכנע אותי לעלות על מתקן הקונגו – מסלול האבובים, נו טוב אני פחדנית ידועה

המתקן הזה פשוט גאוני, יש בו הכל, גם בטיחות לילדים, גם הנאה להורים, גם עניין,  גם מים,  גם הפתעה ופחד במנהרות והכי חשוב אלמנט ספורטיבי

כולנו נהנינו ואפילו נהנינו עוד יותר מהמים שהרטיבו אותנו.

בני הקטן בן ה- 5 שבדרך כלל מאוד אמיץ נבהל מאוד מהמנהרה ומהדמויות ודרש בכל תוקף לסיים את המסלול כבר ולא הסכים להקשיב לשום הסבר או הגיון ובוודאי לא לעלות על המתקן שנית.

לאחר כשעה של רוגע הסכים הקטן לעלות שוב למתקן על מנת להתמודד עם הפחד, פעולה שעבדה מאחר והוא כל כך נהנה וצחק מהדמויות במנהרה ולא הבין בעצמו ממש נבהל, הוא נהנה עד כדי כך שעלה על המתקן 4 פעמים רצופות ! לי הוא הספיק אחרי פעמיים בהם התמלאתי מים.

אז בשפת הילדים אני אסכם את הסופרלנד בהמון המון לייקים

הסופר לנד בראשון לציון מומלץ על ידינו מאוד אבל לתשומת לב הורים לילדים קטנים להערכתי בלונה פארק הקטנים יהנו יותר מאחר והמתקנים קצת יותר נגישים.

קישור לאתר הסופרלנד : http://www.superland.co.il/