יש רגע מיוחד מאוד בטיפול ההפרייה החוץ גופית (ה- I.V.F ) שאין שני לו, רגע שהופך את הטיפול הזה למיוחד וייחודי, רגע שמשכיח את כל הכאבים מהזריקות ואת העייפות של הגוף, רגע שמהווה את המהות האמיתית של הטיפול הזה.
אני מתכוונת לשניות שלפני החזרת העוברים, השניות שבהם רואים את הילדים שלנו על המסך, כדורים קטנים ומושלמים שהם האיחוד שלנו של בעלי ושלי, אלה הם ההעתקים המדויקים שלנו, הם על המסך, הילדים שלנו, אנחנו עדים לרגעים הראשונים של היווצרות הילדים שלנו.
אז נכון שהליך ההפריה החוץ גופית הוא טיפול לא הכי נעים ונכון שהמטרה מקדשת את האמצעים, אבל אם להיות כנים זה הליך שבו ההורמונים שמקבלים מחרפנים את הגוף ואת הראש, אנחנו נפוחות ועצבניות וכל דבר הכי קטן שהבעל עושה גורם לנו להתפרצות שלא הייתה מביישת פצצת אטום .
הישבן שלנו הופך למסננת עם גושים, בזכות בדיקות הדם האינסופיות הורידים שלנו נראים כמו של מכורים לסמים, ואנחנו גם זוכות לנהל רומן רומנטי עם המטמר של מכשיר האולטרסאונד.
בשנת 2000 עברתי עוד טיפול הפרייה חוץ גופית (IVF) בפעם המי יודע כמה ולהפתעת כולם הצליחו לשאוב לי 10 כן 10 ביציות.
הרופא החליט להחזיר לי 5 עוברים וקרה הבלתי ייאמן, נכנסתי להריון ולא רק שהייתי בהריון, זכינו ל-3 לבבות פועמים ומתפתחים.
כמו כולם עשינו את כל הבדיקות הנחוצות בהריון ובהתאם לכל הבדיקות הסקירות והמעקב שעשינו היו לנו 3 עוברים מדהימים ובריאים ואנחנו באופוריה
."בריאות העוברים" לא מנעה את הגדרת הריוני כהריון בסיכון גם בשל לידה מוקדמת קודמת וגם בכל זאת בשל העובדה שנשאתי בריחמי 3 עוברים מדהימים.
הציעו לנו דילול עוברים בכל זאת קיים סיכון של לידה מוקדמת בהריון מרובה עוברים, בעלי ואני התלבטנו קשות בעניין ובסיכומו של יום החלטנו לא לדלל, אולי כי האמנו שאלוהים פיצה אותנו על האובדן הקודם (תאומים ) וגם אולי כי הרשנו לעצמנו לדמיין את עצמנו מגדלים 3 ילדים בבת אחת, ואולי לא אולי בטוח, כי לא יכולנו לשאת במשמעות ההחלטה של המתת אחד העוברים – הילדים שלנו.
היום במבט לאחור אני לא מצטערת שלא דיללנו, אני יודעת שאישית לא הייתי עומדת נפשית ופיזית בפרוצדורת הדילול פרוצדורה בה ניתן לראות על המסך כיצד הורגים לי ילד אחד על מנת להציל אחר.
נכון אולי לקרוא לפרוצדורה הזו "הריגה" היא קצת קיצונים אבל זו היתה התחושה הסוביקטיבית שלי.
במהלך הריוני נחשבתי כהריון בסיכון גבוה, עשיתי מעקב הריון במרפאת היי ריסק ברמת מרפא ברמת גן שם בדקו אותי פעם בשבוע לראות שהכל תקין.
די מהר באחד מביקורי המעקב הבחין הרופא גם עלייה בלחץ הדם וגם שינוי בצוואר הרחם, בשל רגישות ההריון והעבר שלי הוחלט לא לקחת סיכונים מיותרים ונשלחתי למיון בית החולים.
הגענו לבית החולים מצויידים במעקב ההריון ומכתב ההפנייה, אחרי כשעתיים של בדיקות הגיעו הרופאים בבית החולים שכדאי לאשפז אותי.
"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" , שבועת היפוקרטס מושגים יפים שלא מוכרים ולא מיושמים על ידי רופאי בית החולים בו אושפזתי.
בשבוע 23 להריוני, לאחר שלא קיבלתי שום טיפול מונע כלשהו, ילדתי 3 ילדים נפלאים שנולדו צועקים נושמים ובוכים כשכל רצונם היה לחיות.
הרופאים בחרו לשמר את הסטטיסטיקה שלהם בפגייה והחליטו על דעת עצמם מבלי ליידע אותנו או לשאול אותנו, שלא להעניק טיפול רפואי כלשהו לילדיי שנפטרו תוך 5 שעות.
האושר שלנו אשר לו ציפינו בהריון השלישיה והצפייה שלנו לשלושת הילדים שלנו, התנפצה ב-1.1.2001.
הגעתי לבית החולים בשבוע 23 להריוני עם דימום קל, חרף העובדה שבבית החולים הכירו אותי (בכל זאת שכבתי שם במהלך הריוני), נאלצתי להמתין במיון שעות עד שמישהו טרח לקבל אותי, וזאת חרף העובדה שנחשבתי כהריון בסיכון גבוה, היסטוריה של לידה מוקדמת, הריון שלישיה ודימום.
הרופאים בדקו אותי, וטרחו לציין בפניי כי למרות הדימום הם לא רואים בעיה או סיכון רפואי כלשהי ורק מפאת השעה המאוחרת והמרחק אל ביתי הם מאשפזים אותי.
לצערי, היום אני יודעת שאולי אם היו מעניקים לי טיפול רפואי כלשהו, כמו אינפוזית נוזלים או מגנזיום או זריקות נגד צירים יכול להיות שהלידה שלי כלל לא היתה מתחילה ואולי רק אולי יכול להיות שהיו מצליחים לדחות את הלידה בימים או שבועות, אבל….
הרופאים לא טרחו להעניק לי טיפול כלשהו אפילו לא לחבר אותי לאינפוזית נוזלים, הרגשתי שהם מזלזלים בי ועושים לי טובה שמאשפזים אותי.
בערך כשעה שעה וחצי אחרי שהעבירו אותי למחלקה, החל הסיוט הכי גדול של חיי, הרגשתי לחצים וכאבים נוראיים בבטן, בתמימותי חשבתי שהם לחצים של שירותים, מאחר ולא הייתי מחוברת לא לאינפוזיה ולא למוניטור הלכתי בעצמי לשירותים.
בשירותים אחרי כמה שניות של לחיצות על האסלה נולד בני הקטן, כן בתוך האסלה של מחלקת הנשים צורח ובוכה היה בני.
הייתי בהלם לא הבנתי מה קרה לי עכשיו, עד היום אני זוכרת את המגע של אצבעותיו הקטנות שליטפו את ירכיי ממעמקי האסלה.
צעקתי בכל כוחי לאחות לרופא למישהו שיבוא, האחות הגיעה ראשונה ודי נבהלה מהמראה של תינוק בוכה ומנופף בזרועותיו בתוך האסלה, תוך כמה דקות הביאו אלונקה
כאב לי, בכיתי, רעדתי, הייתי בהלם, מה פתאום ילדתי עכשיו, הרי ממש לפני כמה שעות הרופאה במיון אמרה לי שהכל בסדר שאלך לשכב לנוח, עוזרים לי לעלות על האלונקה כשהתינוק שלי היה עדיין מחובר אלי בין רגלי עם חבל הטבור.
וכך כשאני שוכבת על האלונקה עם בני מחובר אלי עדיין עם חבל הטבור בין רגליי, הובילו אותי לחדר הלידה.
בחדר הלידה המשיך הסיוט שלי, לחדר הלידה נכנסה מרדימה שאמרה לי שרוצים להקל עלי ולחבר לי אפידורל.
היא דקרה אותי אין ספור פעמים הכאיבה לי נורא ועוד בחוצפתה צעקה עלי שאני היסטרית ואחרי אינספור נסיונות היא הצליחה לבסוף להחדיר לי את האפידורל אבל גם את זה היא עשתה לא טוב מאחר ובמקום שפלג הגוף התחתון שלי יורדם החל פלג גופי העליון לאבד תחושה.
צעקתי שאני לא מרגישה את הידיים והתחלתי להקיא ולהיחנק, העבירו אותי במהירות לחדר הטיפולים / התאוששות וחיברו אותי לחמצן.
זמן לא רק אחר כך בכמה לחיצות קלות וכמעט ללא כאב, נולדו שני ילדיי הנוספים, בן ובת.
הם נולדו מדהימים, צועקים ובוכים במלוא ריאותיהם כאילו שבאו לעולם עם ההכרזה "אנחנו כאן"
דקות אחרי שילדיי נולדו כשהם עדיין מחוברים אלי בחבל טבורם, שאלתי את הרופאים מדוע אתם לא לוקחים אותם לטיפול, מבטיהם היו מאוד מתחמקים ולא כל כך התייחסו לפנייתי.
בלית ברירה שאלתי את הרופאים אם הם רוצים כסף כדי לטפל בהם, ניראה לי שלא ציפו לכזו אמירה, הם "עשו לי טובה" ולקחו את שני ילדיי, אשר בשלב זה עדיין נשמו ובכו בכוחות עצמם כשהם בני 23 שבועות בלבד !.
בשלב הזה אני כבר יודעת שהבן שילדתי ראשון, כן הגוזל שנולד לי באסלה, כבר לא בחיים, לא כי משהו טרח לומר לי אלא כי אני זוכרת שראיתי בחדר הלידה בו שהיתי את החבילה הקטנה שעטופה בסדין ירוק, מונחת על הדלפק ללא תזוזה, משהו בתוכי אמר לי שזה הבן שלי.
אבל חרף העצב על האובדן התנחמתי בכך שידעתי שיש לי עוד שני ילדים חיים שבוכים וצועקים, עוד מעט אתאושש ואלך לראותם.
פניתי לאחות שהייתה בחדר והתענייני מה קורה עם ילדיי, והיא ענתה לי : "הילדים שלך לא נלקחו לפגייה אלא לחדר ליד שם הרופאים חיכו שהטבע יעשה את שלו והם ימותו, אחרי כשעה הילדה נפטרה בחדר, אולם הילד לא הפסיק לנשום ולבכות ולכן הם נאלצו לקחת אותו לפגייה"
כשהגעתי לפגייה כמה שעות אחר כך, קיוויתי לראות את הבן הקטן שלי הגוזל האמיץ שלי שחרף כל הסיכויים נולד בוכה וצועק כמו תינוק בשבוע 40, אבל כשהגעתי לפגייה נחרדתי, ראיתי את הבן הקטן שלי זרוק לבד בפינה הימנית המרוחקת ביותר בחדר, שוכב לו לבד בלי שום מכשיר הנשמה או אינפוזיה שמחוברת לגופו, כלום…השאירו אותו ללא כל טיפול.
ניגשתי ושאלתי את הרופאה שהיתה שם מדוע אין לבן שלי חמצן או אינפוזיה ומדוע לא מטפלים בו, היא ענתה לי: "שאין לה טובוס מספיק קטן, והיא לא הצליחה למצוא לו וריד על מנת לחבר לו אינפוזיה ".
מבדיקות ומידע שאני יודעת לצערי היום אני יודעת שהנוהל במידה ולא מוצאים וריד קוראים לאחראי ואם גם הוא לא מצליח קוראים למנהל המחלקה ואם גם הוא לא מצליח אז יש פתרון והוא החדרה לוריד בראש או החדרה לוריד באמצעות הליך כירורגי.
לגבי הטובוס- זה שקר מאחר וקיימים בבתי החולים בהם יש פגיות טובוסים קטנים מאוד, צריך רק לרצות להשתמש בהם צריך רק לרצות ולהעניק טיפול.
במשך כל השעות אשר חלפו בין הילדה ועד שנחנו הגענו לפגייה, לא טרח איש מהצוות הרפואי לגשת אלי או לבעלי ולהסביר לנו מה מצב הילד או מהן אפשרויות הטיפול או מהי המשמעות של פג בשבוע כזה או משמעות בחירתם של הרופאים לא להעניק טיפול כלשהו לילדיי או המשמעות עבורנו ועבור ילדינו של מניעת הטיפול הרפואי.
אחרי 5 שעות בהם ילדי המקסים ניסה לשרוד ובכל אותה עת נשם נשימה עצמונית ! כן בשבוע 23 נשם נשימה עצמונית, הרופאים לא טרחו לעזור לו, ובסופו של דבר אחרי 5 שעות בעולם הזה הוא מת בידיים שלי ושל בעלי זמן מה אחרי שהגענו לפגייה.
אנחנו מרגישים שבית חולים רצח לי 3 ילדים.
בעלי ואני שואלי מאז ועד היום :
1. מדוע הרופאים לא העניקו לי טיפול רפואי כלשהו שיכל אולי למנוע את הלידה המוקדמת ?
2. מדוע הרופאים רצחו את שלושת ילדיי ?
3. מדוע הרופאים לא מילאו את חובתם החוקית והאיתית להעניק טיפול ?
4. מדוע הרופאים שיקרו לבעלי ולי בנוגע לטיפול בילדינו ?
5. מדוע הרופאים הניחו לילדתי למות לבד כשהם נותנים לי להאמין שהם מעניקים לה את כל הטיפול הרפואי הנדרש ?
6. מדוע הרופאים נתנו לילדי לשכב שעות ללא כל טיפול כשהם יודעים היטב מה המשמעות של מניעת טיפול רפואי מפג כה קטן ?
7. מדוע הרופאים לא יידעו אותי ואת בעלי במתרחש ומצב ילדינו ?
8. מדוע הרופאים החליטו על דעת עצמם שלא להעניק טיפול רפואי לילדינו ?
9. מדוע הרופאים בחרו לרצוח את שלושת ילדיי ?
לשאלות אלה לעולם לא נקבל תשובה מכמה סיבות, ראשית כל הניתיאולוגים (מומחים לפגים) מגבים אחד את השני ולא הצלחנו לקבל חוות דעת מאף אחד מהם.
שנית התשובות ככל שנקבל אותם לא ישנו את המציאות שאיבדתי שלושה ילדים שנולדו חיים בוכים ונושמים לבד.
הכל נגמר והתחיל ביום רביעי ה- 28.2.2007 בשעה 1:15 בלילה.
התעוררתי משינה לפיפי כרגיל, דבר שהיה רגיל מאחר ובחודשים האחרונים להריון התרגלתי להתעורר כמה פעמים בלילה לפיפי, אני והאסלה התחברנו מאוד בחצי שנה האחרונה.
סיימתי לעשות פיפי ומשהו הרגיש לי מוזר, ניגבתי את עצמי ואני מרגישה שהכל "רטוב" לי מדי.
אני מסתכלת ורואה שכל הנייר מלא דם, אני מציצה לתוך האסלה ורואה שכל האסלה מלאה קרישי דם .
"זהו זה נגמר עוד ילד הלך לי" – זוהי המחשבה הראשונה והיחידה שעלתה לי בראש ובלב באותה שניה, פתאום שמתי לב שאני לא מרגישה את האוצר בבטן, לא הצלחתי להיזכר מתי הרגשתי אותו בערב שלפני, פתאום המראה והתחושה והזיכרון של חמשת הילדים המתים שלי עלה לי מול העיניים וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, איך לכל הרוחות אני אעמוד בעוד ילד מת איך אני חוזרת הביתה עם בטן וידיים ריקות בפעם השישית.
הערתי את בעלי ואמרתי לו בעדינות שאני מדממת וצריכים לנסוע לבית החולים ומהר, בכל זאת הייתי בשבוע 35+5, עם תפר צווארי, עם היסטוריה של לידות מוקדמות שנגמרות חרא ! ועם דימום מסיבי של קרישי דם שלא ניראה הכי טוב שבעולם.
בעלי צלצל לאמא שלו שגרה במרחק 2 דקות מאיתנו ואמר לה שאני מדממת ואנחנו בדרך לבית החולים ואנחנו צריכים שהיא תבוא לשמור על שני הילדים שבינתיים ישנו בחדריהם ולא ידעו על השואה שמתרחשת בבית.
לתדהמתו אמא של בעלי הודיעה לו שהיא לא מגיעה כי היא עייפה ושהיא בטוחה שנסתדר אפשר לחשוב שביקשנו ממנה שתתרום לנו ריאה או כליה או את בנה הבכור, אני רק מאחלת לה שאלוהים יסלח לה כי בעלי ואני לעולם לא נסלח לה/
תוך כדי ההיסטריה והפחדים והפחד מהלא נודע והידיעה שאין ברירה אבל אנחנו חייבים אבל ממש חייבים להגיע לבית החולים במהירות האפשרית עם הידיעה שיש לנו עוד שני ילדים בבית שצריכים לדאוג גם להם' צלצלתי לחברה שהגיעה תוך דקות ואפילו ארגנה את ילדיי למחרת בבוקר לגן ולבית הספר עם תחפושות, בכל זאת "לידה לא דוחה פורים ".
תוך כדי שאני מתלבשת, בעלי ניקה את השירותים שחלילה לא יתעוררו הילדים ויגיעו לחדר שלנו שנראה כמו אתר רצח מסרט אימה, ותוך פחות מ-5 דקות על השעון, היינו באוטו עם קלסר עב הכרס של ההריון שלי בדרכנו לבית החולים.
מהדרך צלצלתי לבית החולים שבו הייתי מתוכננת לעבור קיסרי כעשרה ימים לאחר מכן, הם הודיעו לי נחרצות שבמצבי אני לא אספיק להגיע אליהם ואני צריכה לטוס לבית החולים הקרוב ביותר.
בעלי החכם הציע שנצלצל למד"א שיכינו את בית חולים ל"תופעה" שמגיעה אליהם, בכל זאת אישה עם היסטוריה של לידות מוקדמות, תפר צווארי עם דימום מסיבי, חבל טבור מקדים, זריקות אינסולין, זריקות קלקסן, תרופות שונות ובנוסף להכל, לידה פעילה בשבוע 35+5 .
ואכן הבחור המקסים ממד"א עדכן את בית החולים בלינסון שהיה בית החולים הקרוב ביותר אלינו בתופעה שמגיעה אליהם, הוא גם חזר אלינו והודיע לנו שהכל מוכן לקראתנו רק שנגיע בשלום, תוך 7 דקות (בנסיעה במהירות שעדיף לא להודות בה בכתב) היינו בפתח אגף היולדות של בית החולים בלינסון שם לתדהמתנו ולשמחתנו חיכו לנו בשעה 1:35 בלילה, רופאה בכירה, רופא ומייילדת שהובילו אותנו תוך שניות לחדר הטיפולים.
אני בשלב זה כבר פועלת כמו מכונה על ניוטראל מחכה רק למבטים של הרופאים שבאים לנחם אותי על מות ילד נוסף שלי, ובעלי שחושש מהגרוע מכל אבל מנחם אותי ומרגיע אותי שהכל בסדר ואין לי מה לדאוג כלום לא יקרה, הפעם יהיה בסדר.
הרופאה הבכירה לא מבזבזת זמן, מחברים אותי למוניטור דופק וניטור צירים, ממנו בוקע הקול הכי מדהים ששמעתי עד אותו רגע, זה היה קולו של הדופק של האוצר שלי , פועם לו בחוזקה ובקצב שלא מבייש שום ספורטאי מצוי .
בשלב הזה קיוויתי והצלחתי לדמיין הפי אנד, אולי אולי אולי הפעם כן אצא מכאן עם ילד חי.
מיד אחר כך הביאו לחדר מכשיר אולטסאונד שם ראיתי דבר מדהים, את הלב הקטן של האוצר פועם לו, ראיתי את האוצר שלי זז לו מוגן ובטוח בתוך הרחם הדפוק שלי, מבלי לדעת שבחוץ כולם בהיסטריה.
הרופאה אמרה לי בקול בטוח ורגוע, עכשיו אני רגועה בואי נדבר ונשלים פרטים .
בעלי ואני מסתכלים אחד על השני לא יודעים מה קורה או מה יקרה, מה שאנחנו יודעים זה שהאוצר שלנו כרגע חי בתוך הרחם הדפוק שלי, אני מדממת, הצוואר שלי עדיין תפור ………ו..מה קורה איתנו עכשיו ?
בכל זאת, למרות תחושת הרוגע הרגעית אנחנו עדיין רועדים, אנחנו עדיין לא שומעים את האוצר בוכה ולא מחזיקים אותו, הכל עוד יכול להתהפך לנו הסיוט עוד לא נגמר.
הרופאה התיישבה על הכיסא עם התיק שלי והחלה לשאול אותי המון שאלות.,תוך כדי המיילדת החליפה לי בגדים והתחלתי לרעוד אבל ממש לרעוד.
אני עדיין מדממת אבל קצת פחות ובמוניטור מתחילים לראות צירים ומתפלאים שאני לא מרגישה כלום.
בינתיים לא כואב לי כלום, רק הראש והלב שלי מתחרים ביניהם במחשבות, בדימיונות ובזיכרונות.
הרופא בא להכניס לי ונפלון ולא כל כך הצליח, ניסה פעם ועוד פעם וכאב לי באמת כאב לי, אבל הכאב הזה התגמד מול הפחד שעבר לי בגוף, מה עם האוצר שלי מה איתו כן אני שומעת את הדופק שלו אבל מתי אשמע אותו בוכה מתי אראה אותו ?
בפעם השלישית שהרופא חורר אותי הוא הצליח סוף סוף להחדיר לי את הונפלון, אני את הרופא הזה לא אשכח לעולם, הוא עוד ישוב להכאיב לי ברמות לא אנושיות כמה ימים לאחר מכן.
בעלי הוציא מהקלסר שלי את דף המידע שהכנתי והרופאה הייתה די בשוק מרמת המידע והיקף הפירוט שהיה בו והתקשתה להאמין שאני זו שהכנתי אותו, הוא היה מקצועי מדויק ומפורט.
בשל ההיסטוריה המיילדותית שלי החלטתי שעל מנת למנוע טעויות של רופאים ובדיקות או שאלות מיותרות אני אכין כבר בתחילת ההריון דף בפורמט וורד שבו הכנסתי הכל למשל :
פירוט מלא של ניתוחים קודמים, פירוט של סוג דם ומחלות מהותיות
תקציר של לידות קודמות + תוצאות, תארוך מדויק של מחזור ה-IVF שלי (שאיבה והחזרה), פירוט מדויק של בדיקות הדם שנעשו לי בכל שלבי ההריון, טבלת התפתחות האוצר בהתאם לסקירות ומעקב ה-US, פירוט של התרופות והכמויות שאני מקבלת בהריון, בקיצור כל המידע הרלוונטי עלי על ההיסטוריה שלי ועל האוצר נמצאים בדף אחד וברור
ממליצה לכולן להכין את דף המידע הזה, הוא הרבה יותר חשוב מתוכנית לידה או רשימת קניות ללידה !.
בשלב הזה אני מחוברת למוניטור דופק וצירים, ונפלון בפנים ואני לבושה בבגדי בית החולים…….ומה עכשיו מה קורה זה כל מה שאני רוצה לדעת …..
הרופאה הסבירה שלקחו לי דם ומחכים שיגיעו מנות הדם ויחזרו הבדיקות שלי ואז יעלו אותי לחדר הניתוח .
בעלי כבר החל להילחץ, הלחץ ניראה על פניו, הוא לא אהב את הרוגע הזה פתאום, האוצר שלו סגור הרמטית (תפר) ברחם שלי, אני מדממת ואף אחד לא מוציא אותו החוצה.
בעלי מנשק אותי ומלטף אותי ואומר לי, אולי תצעקי קצת שכואב לך ואז יתייחסו אליך ויקחו אותך מהר יותר, אני מחייכת אליו ומרגיעה אותו שיקשיב לאוצר הוא בסדר הכל יהיה בסדר.
לא יודעת למה אבל הרגשתי מוגנת אולי בהכחשה, הרגשתי באופוריה שהכל יהיה בסדר עוד מעט יקחו אותי ואת בעלי לחדר הניתוח שם נחזה בפלא הנפלא שלו חיכינו כל כך, בלידתו של האוצר.
אין לי מושג כמה זמן עבר, אולי חצי שעה או אולי שעתיים, פתאום הגיע המיילדת והרופאה ואמרה חמודה זהו אנחנו מוכנים בשבילך, הבדיקות חזרו, מנות הדם הגיעו, הרופא הבכיר מחכה וחדר הלידה מוכן, הולכים…
הגיע סניטאר נחמד לקחת אותי….אני עוד אומרת לבעלי אל תשכח את הבגדים שלי זהו אנחנו בדרך עוד מעט הכל יתחיל, אמאאאאאאאאאאאאא
מובילים אותי במסדרון ואני מצליחה להסתכל רק על התקרה, בכל הסרטים כשרואים אדם שוכב על האלונקה כשהוא מובל במסדרונות בית החולים מראים הבזקים של פלורוסנטים וצינורות…..כן זה ניראה בדיוק כך.
זהו הגענו אומר הסניטאר, מפה אנחנו ממשיכים לבד !
מה , מה, מה לבד, אני לא נכנסת לחדר הניתוח בלי בעלי, כל כך הרבה שנים חיכינו לחוות ביחד את הניתוח הזה את השניות הראשונות של האוצר מגיח אל העולם, אני לא מוכנה אני לא רוצה .
תנו לי לדבר עם הרופא אני מתחננת, אני לא מוכנה, אני רוצה את בעלי איתי, אני מתחילה להילחץ ושקיות הדמעות מתמלאות ועומדות לפרוץ החוצה.
הרופא והמרדים מגיעים אלי ומסבירים לי שבשל השעה המאוחרת מבחינתם זהו ניתוח חירום מה גם שהבעל לא עבר הדרכה ולכן אין מצב אבל אין מצב שהוא ניכנס לחדר הניתוח, בעלי ואני ממשיכים להתחנן …..שום דבר לא עוזר הרופא והמנתח בשלהם, הבעל לא נכנס !
בעלי מנשק אותי ומרגיע ומבטיח שהכל יהיה בסדר, הסניטאר מסביר לו היכן הוא ימתין ומבטיח לו שמייד שהכל יסתיים יצאו לעדכן אותו ואף יראו לו את האוצר.
הסניטאר מכניס לי את היד לאלונקה כדי שלא אקבל מכה ומוליך אותי על האלונקה לבדי ולוקח אותי הרחק הרחק מבעלי בין דלתות הזזה למסדרון .
אני מסתכלת סביבי לחוצה מרגישה את הלב יוצא החוצה ואת הדופק מרקיע שחקים, המרדים מגיע אלי מלטף לי את היד ומסביר הכל בסדר אנחנו פה תיכף נכניס אותך לחדר הניתוח, הוא שואל אותי כמה שאלות ואומר זהו אנחנו מוכנים.
הסניטאר מכניס אותי לחדר הניתוח ואני מרגישה כל כך לבד…….!
זהו, אני בחדר הניתוח לבד.
יש משהו בחדר הניתוח שמאוד מלחיץ, אולי זה בגלל הריח של חומרי ההרדמה או חומרי הניקוי, אולי הרעש של המכשירים או אולי תחושת המרקיז דה סאד ואולי אלו האורות והמנורות הגדולות או אולי זה המגע הקר והמתכתי של המיטה ואולי זה האנונימיות של האנשים שמגיעים אלייך ללא פנים כשמה שרואים זה רק את העיניים מעל המסיכה, מה שאני יודעת זה שבכל פעם שאני נכנסת לחדר ניתוח אני נלחצת נורא אני מרגישה אין לי שליטה על כלום אני נתונה לחסדי אחרים.
אני מתבוננת סביבי וכל מה שאני רואה זה את עיניי האחיות המאופרות (האמת די בכבדות יחסית לשעות הקטנות של הלילה) מכינות את כל המכשירים על המגשים, את המרדים מסדר את הצינורות והמזרקים, ואת המנורה הענקית מעל המיטה.
האחיות והסניטאר עוזרים לי לעבור מהאלונקה למיטה/מגש של חדר הניתוח, המרדים מבקש שאשב עם הגב אליו.
אני לא מצליחה להבין מה רוצים ממני והגוף שלי רועד נורא, לא מקור פשוט רועד, הידיים והזרועות שלי רועדות, אני מפחדת אני לבד אני רוצה את הבעל שלי, כל מה שאני רוצה עכשיו זה חיבוק מבעלי שיחזיק אותי בזרועות הגדולות והחסונות שלו כדי שארגיש כמו ילדה קטנה ומוגנת , אבל הוא לא פה אני לבד.
ניגש אלי איש קטן עם שיער מתולתל ואומר לי "שלום אני המיילד שלך אני אטפל בילד שלך אל תדאגי, אחרי שהוא יוולד אני אקח אותו לבעלך".
הוא מחבר לי תגיות לידיים ומראה לי את התגיות שישימו לאוצר שלי אחרי שהוא יוולד.
למזלי היה לי סניטאר מקסים מדהים ואנושי , הוא הרגיש את הצורך שלי בחום ובמגע, הוא אמר לי שאני יכולה להרגע ושהוא לא יעזוב אותי, הוא עבר לצד השני של המיטה, חיבק אותי ואמר לי שעכשיו אני רק צריכה לכופף את הגב על מנת שהמרדים יחדיר לי את האפידורל, "אל תדאגי תתפסי אותי חזק זה בסדר" הוא אמר לי.
המרדים הסביר שעכשיו הוא מחטא לי את הגב וזה יהיה קצת רטוב וקר, לא הרגשתי כלום לא הפסקתי לרעוד ולפחוד, פתאום אני האישה שעברה כל כך הרבה ניתוחים והורדמה אינספור פעמים, אישה שמזריקה לעצמה המון תרופות לבד, האישה החזקה והאימתנית כן אני פוחדת.
"עכשיו אני מאלחש לך את המקום, לא לזוז" ביקש המרדים בקול עבה, הסניטאר מחבק אותי חזק….הכאב היה נוראי, אילחוש קטן אבל כאב לי כל כך .
עוברות כמה שניות והמרדים אומר לי "עכשיו בבקשה לא לזוז", בשלב הזה אני כבר לחוצה נורא, מרגישה שאין לי כח נפשי או פיזי להתמודד עם כלום.
הוא מנסה כניראה להחדיר לגב שלי את המחט של האפידורל….זה כאב לי נורא, הרגשתי כאילו הכניסו לי מוט ברזל לוהט באורך מטר לתוך עמוד השדרה, אני צועקת שואגת ממש חזק, אבל בלב.
המרדים הבין שזה לא הולך ומנסה שוב ושוב ושוב ושוב מאלחש ושוב מנסה, אני כאובה ולבד רק עם סניטאר נחמד שאני לא מכירה שמחבק אותי, אולי כדי שלא אברח.
אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים ומאוד כואבים, המרדים פונה לרופא ואומר זה לא יילך, הולכים על הרדמה מלאה.
הרופאים נכנסים, רופא בכיר והרופאה שקיבלה אותי כשהגעתי לבית החולים הם מסבירים לי שלא מצליחים להחדיר לי את האפידורל ולכן ירדימו אותי הרדמה מלאה, הם גם מסבירים לי שחייבים להחדיר לי קטטר לפני שאורדם.
חברות שלי סיפרו לי שזה נורא כואב שמכניסים קטטר ואני מסבירה לרופאים שאני לא מוכנה, הרופא הבכיר מסביר לי בעדינות שחייבים להחדיר אותו לפני שמורדמים אבל אני בשלי לא מוכנה אתם לא נוגעים בי יותר עד שאורדם.
הרופאה ניגשת אלי ומבקשת שאשקול שוב שהיא עצמה תכניס את הקטטר והיא תעשה את זה בעדינות ואני לא ארגיש כלום, אבל אני מסרבת.
הרופא מסביר לי שוב ובטון יותר תקיף שאני מסכנת את עצמי ואת האוצר שלי, אני בשלב הזה כבר מיואשת מהחיים ועונה לו "זה הגוף שלי וההחלטה שלי".
משכיבים אותי על המיטה והמרדים מחבר לי עוד מכשירים וגם מכניס לי עוד ונפלון לגב כף היד, למזלי הוא אילחש את המקום קודם אז כאב לי קצת פחות, הוא מכין את חומר ההרדמה, אני מתחילה לבכות, מסיכת החמצן על הפנים שלי ואני לא מפסיקה לבכות, כל המסיכה מלאה אדים האחיות מלטפות אותי ולא מבינות למה אני בוכה, הסניטאר לידי מחזיק לי את היד ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.
הרגשתי כל כך חסרת אונים, הרגשתי שכלום לא בשליטתי יותר, החלום שלי לו חיכיתי 14 שנים לראות את האוצר שלי נולד לא יקרה, החלום שלי ללדת ביחד עם בעלי לא יקרה, החלום שלי לשמוע לראות ולחוות את השניות הראשונות של האוצר שלי לא יקרה, קר לי אני לא יכולה להפסיק לרעוד, כואב לי, אני מפחדת ואני לבד..
אני מסתכלת על הרופאים ועל כולם ולא מפסיקה לבכות והם לא מבינים למה, הרופאה ניגשת אלי ומסבירה לי שהכל יהיה בסדר, תיכף אירדם.
אני מסתכלת עליהם ואומרת להם "רק תוציאו אותו חי בבקשה !"
אני בוהה במנורה הענקית שמעליי, הגוף שלי פתאום מרגיש חמים, אני כבר לא רועדת יותר, אני מרגישה את היד של הסניטאר מחזיק לי את היד, אני מרגישה את הדמעות שלי על הלחיים, אני שומעת את כולם מדברים ולא מצליחה להבין מה הם אומרים, אני רואה את כולם אבל הם נעלמים לי, אני מרגישה את הכל ורואה הכל כמו הילוך איטי, אני מסתכלת למעלה ולצדדים שומעת את קולות המכשירים ואת הדופק שלי מרחוק ממרחק של קילומטרים והכל נימוג……
אני רדומה….הניתוח מתחיל.
אני לאט לאט פותחת את העיניים אני לא מרגישה כלום ולא מזהה אף אחד, אני שוכבת על המיטה ליד ארון מדפים ועל המדפים אני רואה המון סדינים ומגבות.
אני רואה רופאים נכנסים לחדר אני רואה מכשירים ועוד וילונות לידי אבל אני לא מזהה שום דבר.
אני מסתכלת סביבי ורואה שאני מחוברת לכמה אינפוזיות, אני מכוסה ולא מצליחה לזוז, ברקע אני מבחינה באחות מדברת עם מישהו, היא מבחינה בי וניגשת אלי.
"שלום חמודה את אחרי קיסרי הכל בסדר כואב לך את רוצה משהו נגד כאבים ?" היא שואלת אותי, מסדרת לי את השמיכה בודקת את שקיות האינפוזיה וניגשת לעמדה שלה.
אני מרגישה את הגוף חבוט כולו אני מנסה להשתעל ומרגישה כאילו חתכו לי את הבטן, ואז אני נזכרת שבאמת חתכו לי אותה.
לפני שאני מספיקה לחשוב אני רואה את דלת ההזזה נפתחת ובעלי החמוד נכנס, הוא ניגש אלי רוכן לעברי, מחבק אותי ומנשק אותי.
הדבר היחיד ששאלתי אותו "תגיד לי, תגיד לי, שהוא חי ?"
בעלי מחייך אלי ואומר לי הוא חי והוא בריא ושלם והוא מתוק והוא נולד בשעה 4:45 בבוקר הוא שוקל 2,900 ק"ג, הוא שולף את הפלאפון שלו ומראה לי תמונה של האוצר, מזל שכמה שבועות לפני הלידה החלפנו את הפלאפונים לדגמים עם מצלמה.
אני לא זוכרת כל כך את הרגעים שאחר כך, אני רק זוכרת את התחושה שהתמלאתי בה באותו הרגע.
זו היתה תחושת רוגע, תחושת שלמות, תחושת נצחון, זהו עכשיו הכל בסדר אפשר להירגע, האוצר שלי נולד הוא חי והוא בריא והוא שלי.
הייתי די מנומנת וההתאוששות שלי הייתה די ארוכה, גם כי הניתוח היה לא פשוט וגם כי איבדתי הרבה דם וקיבלתי מנות דם וגם כי הרי אצלי שום דבר לא פשוט אלא הכל מסובך.
קיבלתי כמה פעמים תרופות נגד כאבים והאחות בחדר ההתאוששות הייתה מדהימה, עוד לפני שקראתי לה היא כבר הגיעה, הביאה לי עוד שמיכה או עוד זריקה נגד כאבים.
הרגשתי רגועה, הרשתי לעצמי לישון אבל באמת לישון, ידעתי שעכשיו הכל בסדר, אני כבר אחרי.
אחרי כמה זמן, בעלי טוען שאחרי כמה שעות, האחות בחדר ההתאוששות אמרה לי שמגיע סניטאר לקחת אותי למחלקת היולדות.
הייתי מאוד מעורפלת וכאב לי נורא, כמה דקות אחר כך הגענו למחלקת היולדות.
"שלום ומזל טוב" אמרה לנו האחות, אתם תהיו אצלנו ביולדות א`
כל מה שידעתי ועליו חשבתי זה שנולד לי אוצר שלו חיכיתי 14 שנה וטרם זכיתי לראות אותו, הוא נמצא בחדר התינוקות ואני לא יכולה לרדת מהמיטה לפחות לכמה שעות ואני לא יכולה לנשום אני רוצה לראות אותו.
אחות מקסימה בשם שמחה שאת שמה אזכור לעולמי עד, הכניסה אותנו לחדר סידרה לנו את הכל והסבירה לבעלי ולי מה קורה איתי ועם האוצר.
בגלל שקיבלתי אינסולין ותרופות נוספות בזמן ההריון, האוצר הקטן שלי היה מחובר לאינפוזיה על מנת לבדוק שאין לו בעיה עם רמת הסוכר בגוף וגם למכשיר א.ק.ג להשגחה ל-24 שעות, הוא לא היה בפגייה אלא בתינוקיה אבל בחדר הטיפולים.
"אבל אני רוצה לראות אותו" אני אומרת לבעלי, "קח אותי לשם בכיסא" אני דורשת אבל האחות מסבירה לי שרק עוד כמה שעות אפשר יהיה להוריד אותי מהמיטה.
האחות המדהימה הזו , הרגישה שכיראה אני לא יולדת רגילה, משהו אצלנו כנראה קצת שונה, היא ניגשה לתינוקיה בכדי לקבל אישור לקחת את התינוק לדקה רק על מנת שאני אראה אותו ואז היא תחזיר אותו בחזרה לחדר הטיפולים.
אני שוכבת במיטה עצובה ושמחה ביחד, מצד אחד אני מאושרת באושר שלא ניתן לתיאור במילים כי האוצר שלי נולד אולם מצד שני כואב לי פיזית בכל הגוף וחשוב יותר מהכל נולד לי ילד אוצר קטן ואני לא יכולה לראות אותו.
בזמן שאני עצובה במחשבותי, נפתחת הדלת ובפתח עומדת שמחה האחות מחייכת, היא מחזיקה חבילה קטנה בידיים.
"הם נתנו לי אישור מיוחד להוציא אותו רק לדקה כדי שתראי אותו" היא אומרת לי ומתקרבת אלי למיטה.
היא שמה את החבילה הקטנה הזו על הבטן שלי, אני נוגעת בו ממששת אותו ומחכה שהחלום יתנפץ שהוא לא אמיתי שהייקום מתעלל בי שוב, שפתאום אני אתעורר משינה והכל יהיה רק חלום.
אני מסתכלת על בעלי ושואלת אותו "הוא שלי ? הוא באמת שלי ?"
אני מחבקת את האוצר שלי ומנשקת אותו, בעלי ואני מתחילים לבכות.
שמחה המדהימה הזו שאזכור כל חיי, היא הביאה לי את האוצר שלי, היא עשתה קצת מעבר למה שהיא הייתה חייבת כדי לתת לי לראות את הבן שלי.
היא הסתכלה על שנינו ואמרה שהיא תחזור עוד מעט שנהנה ממנו קצת לפני שהיא חייבת להחזיר אותו.
אני לא חושבת שניתן להסביר במילים את מה שהרגשתי, לא האמנתי שהתינוק ששוכב עלי עכשיו הוא הילד שלי, לא האמנתי שהצלחתי לא יכול להיות.
לא האמנתי שאחרי 14 שנות נישואים, אחרי ניתוחים, הפריות מבחנה, מאות זריקות הורמונים, תרופות, הריונות לא מוצלחים, וחמישה תינוקות שנולדו פגים ולא שרדו, הצלחתי ללדת ילד בריא חי שנושם עלי עכשיו.
לא האמנתי שהעור שאני מרגישה, המצח שאני מנשקת, האצבעות הקטנות שאני מלטפת הם אמיתיים, הם של הבן שלי, האוצר שלי.
במשך הדקות הקצרות שניראו לי כנצח מושלם בהם היה הבן שלי עלי, בעלי ואני לא הפסקנו לבכות, כל הצער הכאב ושיברון הלב של ה- 14 שנים שקדמו לרגע זה פתאום נמוגו, לפתע הכל היה שווה הכל רק בכדי להגיע לרגע הזה להחזיק ילד שלך חי ובריא בידיים .
האחות שמחה הגיעה אחרי כמה דקות ולקחה את האוצר בחזרה לתינוקייה, אבל כבר לא היה איכפת לי, הייתי שלמה ורגועה, הבן שלי הבן שלי חי צעקתי בלב.
השעות שאחר כך עברו עלי בשינה הכי רגועה שידעתי מזה 14 שנים .
ומפה התחילה דרכי כאמא ל- 3 .
כך נראה האוצר שניות אחרי שיצא מגופי
וכך ניראה האוצר בברית
- וייקרא שמו יובל חיים סלוצקר
אנאבל וזה הכל 