הלידה והאימה – חלק 1

הכל נגמר והתחיל ביום רביעי ה- 28.2.2007 בשעה 1:15 בלילה.

התעוררתי משינה לפיפי כרגיל, דבר שהיה רגיל מאחר ובחודשים האחרונים להריון התרגלתי להתעורר כמה פעמים בלילה לפיפי, אני והאסלה התחברנו מאוד בחצי שנה האחרונה.

סיימתי לעשות פיפי ומשהו הרגיש לי מוזר, ניגבתי את עצמי ואני מרגישה שהכל "רטוב" לי מדי.

אני מסתכלת ורואה שכל הנייר מלא דם, אני מציצה לתוך האסלה ורואה שכל האסלה מלאה קרישי דם .

"זהו זה נגמר עוד ילד הלך לי" – זוהי המחשבה הראשונה והיחידה שעלתה לי בראש ובלב באותה שניה, פתאום שמתי לב שאני לא מרגישה את האוצר בבטן, לא הצלחתי להיזכר מתי הרגשתי אותו בערב שלפני, פתאום המראה והתחושה והזיכרון של חמשת הילדים המתים שלי עלה לי מול העיניים   וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, איך לכל הרוחות אני אעמוד בעוד ילד מת איך אני חוזרת הביתה עם בטן וידיים ריקות בפעם השישית.

הערתי את בעלי ואמרתי לו בעדינות שאני מדממת וצריכים לנסוע לבית החולים ומהר, בכל זאת הייתי בשבוע 35+5, עם תפר צווארי, עם היסטוריה של לידות מוקדמות שנגמרות חרא ! ועם דימום מסיבי של קרישי דם שלא ניראה הכי טוב שבעולם.

בעלי צלצל לאמא שלו שגרה במרחק 2 דקות מאיתנו ואמר לה שאני מדממת ואנחנו בדרך לבית החולים ואנחנו צריכים שהיא תבוא לשמור על שני הילדים שבינתיים ישנו בחדריהם ולא ידעו על השואה שמתרחשת בבית.

לתדהמתו אמא של בעלי הודיעה לו שהיא לא מגיעה כי היא עייפה ושהיא בטוחה שנסתדר  אפשר לחשוב שביקשנו ממנה שתתרום לנו ריאה או כליה או את בנה הבכור, אני רק מאחלת לה שאלוהים יסלח לה כי בעלי ואני לעולם לא נסלח לה/

תוך כדי ההיסטריה והפחדים והפחד מהלא נודע והידיעה שאין ברירה אבל אנחנו חייבים אבל ממש חייבים להגיע לבית החולים במהירות האפשרית עם הידיעה שיש לנו עוד שני ילדים בבית שצריכים לדאוג גם להם' צלצלתי לחברה שהגיעה תוך דקות ואפילו ארגנה את ילדיי למחרת בבוקר לגן ולבית הספר עם תחפושות, בכל זאת "לידה לא דוחה פורים ".

תוך כדי שאני מתלבשת, בעלי ניקה את השירותים שחלילה לא יתעוררו הילדים ויגיעו לחדר שלנו שנראה כמו אתר רצח מסרט אימה,  ותוך פחות מ-5 דקות על השעון, היינו באוטו עם קלסר עב הכרס של ההריון שלי בדרכנו לבית החולים.

מהדרך צלצלתי לבית החולים שבו הייתי מתוכננת לעבור קיסרי כעשרה ימים לאחר מכן, הם הודיעו לי נחרצות שבמצבי אני לא אספיק להגיע אליהם ואני צריכה לטוס לבית החולים הקרוב ביותר.

בעלי החכם הציע שנצלצל למד"א שיכינו את בית חולים ל"תופעה" שמגיעה אליהם, בכל זאת אישה עם היסטוריה של לידות מוקדמות, תפר צווארי עם דימום מסיבי, חבל טבור מקדים, זריקות אינסולין, זריקות קלקסן, תרופות שונות ובנוסף להכל, לידה פעילה בשבוע 35+5 .

ואכן הבחור המקסים ממד"א  עדכן את בית החולים בלינסון שהיה בית החולים הקרוב ביותר אלינו בתופעה שמגיעה אליהם, הוא גם חזר אלינו והודיע לנו שהכל מוכן לקראתנו רק שנגיע בשלום, תוך 7 דקות (בנסיעה במהירות שעדיף לא להודות בה בכתב) היינו בפתח אגף היולדות של בית החולים בלינסון שם לתדהמתנו ולשמחתנו חיכו לנו בשעה 1:35 בלילה, רופאה בכירה, רופא ומייילדת שהובילו אותנו תוך שניות לחדר הטיפולים.

אני בשלב זה כבר פועלת כמו מכונה על ניוטראל מחכה רק למבטים של הרופאים שבאים לנחם אותי על מות ילד נוסף שלי, ובעלי שחושש מהגרוע מכל אבל מנחם אותי ומרגיע אותי שהכל בסדר ואין לי מה לדאוג כלום לא יקרה, הפעם יהיה בסדר.

הרופאה הבכירה לא מבזבזת זמן, מחברים אותי למוניטור דופק וניטור צירים, ממנו בוקע הקול הכי מדהים ששמעתי עד אותו רגע, זה היה קולו של הדופק של האוצר שלי , פועם לו בחוזקה ובקצב שלא מבייש שום ספורטאי מצוי .

בשלב הזה קיוויתי והצלחתי לדמיין הפי אנד, אולי אולי אולי הפעם כן אצא מכאן עם ילד חי.

מיד אחר כך הביאו לחדר מכשיר אולטסאונד שם ראיתי דבר מדהים, את הלב הקטן של האוצר פועם לו, ראיתי את האוצר שלי זז לו מוגן ובטוח בתוך הרחם הדפוק שלי, מבלי לדעת שבחוץ כולם בהיסטריה.

הרופאה אמרה לי בקול בטוח ורגוע, עכשיו אני רגועה בואי נדבר ונשלים פרטים .

בעלי ואני מסתכלים אחד על השני לא יודעים מה קורה או מה יקרה, מה שאנחנו יודעים זה שהאוצר שלנו כרגע חי בתוך הרחם הדפוק שלי, אני מדממת, הצוואר שלי עדיין תפור ………ו..מה קורה איתנו עכשיו ?

בכל זאת, למרות תחושת הרוגע הרגעית אנחנו עדיין רועדים, אנחנו עדיין לא שומעים את האוצר בוכה ולא מחזיקים אותו,  הכל עוד יכול להתהפך לנו הסיוט עוד לא נגמר.