הלידה והאימה – חלק 1

הכל נגמר והתחיל ביום רביעי ה- 28.2.2007 בשעה 1:15 בלילה.

התעוררתי משינה לפיפי כרגיל, דבר שהיה רגיל מאחר ובחודשים האחרונים להריון התרגלתי להתעורר כמה פעמים בלילה לפיפי, אני והאסלה התחברנו מאוד בחצי שנה האחרונה.

סיימתי לעשות פיפי ומשהו הרגיש לי מוזר, ניגבתי את עצמי ואני מרגישה שהכל "רטוב" לי מדי.

אני מסתכלת ורואה שכל הנייר מלא דם, אני מציצה לתוך האסלה ורואה שכל האסלה מלאה קרישי דם .

"זהו זה נגמר עוד ילד הלך לי" – זוהי המחשבה הראשונה והיחידה שעלתה לי בראש ובלב באותה שניה, פתאום שמתי לב שאני לא מרגישה את האוצר בבטן, לא הצלחתי להיזכר מתי הרגשתי אותו בערב שלפני, פתאום המראה והתחושה והזיכרון של חמשת הילדים המתים שלי עלה לי מול העיניים   וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, איך לכל הרוחות אני אעמוד בעוד ילד מת איך אני חוזרת הביתה עם בטן וידיים ריקות בפעם השישית.

הערתי את בעלי ואמרתי לו בעדינות שאני מדממת וצריכים לנסוע לבית החולים ומהר, בכל זאת הייתי בשבוע 35+5, עם תפר צווארי, עם היסטוריה של לידות מוקדמות שנגמרות חרא ! ועם דימום מסיבי של קרישי דם שלא ניראה הכי טוב שבעולם.

בעלי צלצל לאמא שלו שגרה במרחק 2 דקות מאיתנו ואמר לה שאני מדממת ואנחנו בדרך לבית החולים ואנחנו צריכים שהיא תבוא לשמור על שני הילדים שבינתיים ישנו בחדריהם ולא ידעו על השואה שמתרחשת בבית.

לתדהמתו אמא של בעלי הודיעה לו שהיא לא מגיעה כי היא עייפה ושהיא בטוחה שנסתדר  אפשר לחשוב שביקשנו ממנה שתתרום לנו ריאה או כליה או את בנה הבכור, אני רק מאחלת לה שאלוהים יסלח לה כי בעלי ואני לעולם לא נסלח לה/

תוך כדי ההיסטריה והפחדים והפחד מהלא נודע והידיעה שאין ברירה אבל אנחנו חייבים אבל ממש חייבים להגיע לבית החולים במהירות האפשרית עם הידיעה שיש לנו עוד שני ילדים בבית שצריכים לדאוג גם להם' צלצלתי לחברה שהגיעה תוך דקות ואפילו ארגנה את ילדיי למחרת בבוקר לגן ולבית הספר עם תחפושות, בכל זאת "לידה לא דוחה פורים ".

תוך כדי שאני מתלבשת, בעלי ניקה את השירותים שחלילה לא יתעוררו הילדים ויגיעו לחדר שלנו שנראה כמו אתר רצח מסרט אימה,  ותוך פחות מ-5 דקות על השעון, היינו באוטו עם קלסר עב הכרס של ההריון שלי בדרכנו לבית החולים.

מהדרך צלצלתי לבית החולים שבו הייתי מתוכננת לעבור קיסרי כעשרה ימים לאחר מכן, הם הודיעו לי נחרצות שבמצבי אני לא אספיק להגיע אליהם ואני צריכה לטוס לבית החולים הקרוב ביותר.

בעלי החכם הציע שנצלצל למד"א שיכינו את בית חולים ל"תופעה" שמגיעה אליהם, בכל זאת אישה עם היסטוריה של לידות מוקדמות, תפר צווארי עם דימום מסיבי, חבל טבור מקדים, זריקות אינסולין, זריקות קלקסן, תרופות שונות ובנוסף להכל, לידה פעילה בשבוע 35+5 .

ואכן הבחור המקסים ממד"א  עדכן את בית החולים בלינסון שהיה בית החולים הקרוב ביותר אלינו בתופעה שמגיעה אליהם, הוא גם חזר אלינו והודיע לנו שהכל מוכן לקראתנו רק שנגיע בשלום, תוך 7 דקות (בנסיעה במהירות שעדיף לא להודות בה בכתב) היינו בפתח אגף היולדות של בית החולים בלינסון שם לתדהמתנו ולשמחתנו חיכו לנו בשעה 1:35 בלילה, רופאה בכירה, רופא ומייילדת שהובילו אותנו תוך שניות לחדר הטיפולים.

אני בשלב זה כבר פועלת כמו מכונה על ניוטראל מחכה רק למבטים של הרופאים שבאים לנחם אותי על מות ילד נוסף שלי, ובעלי שחושש מהגרוע מכל אבל מנחם אותי ומרגיע אותי שהכל בסדר ואין לי מה לדאוג כלום לא יקרה, הפעם יהיה בסדר.

הרופאה הבכירה לא מבזבזת זמן, מחברים אותי למוניטור דופק וניטור צירים, ממנו בוקע הקול הכי מדהים ששמעתי עד אותו רגע, זה היה קולו של הדופק של האוצר שלי , פועם לו בחוזקה ובקצב שלא מבייש שום ספורטאי מצוי .

בשלב הזה קיוויתי והצלחתי לדמיין הפי אנד, אולי אולי אולי הפעם כן אצא מכאן עם ילד חי.

מיד אחר כך הביאו לחדר מכשיר אולטסאונד שם ראיתי דבר מדהים, את הלב הקטן של האוצר פועם לו, ראיתי את האוצר שלי זז לו מוגן ובטוח בתוך הרחם הדפוק שלי, מבלי לדעת שבחוץ כולם בהיסטריה.

הרופאה אמרה לי בקול בטוח ורגוע, עכשיו אני רגועה בואי נדבר ונשלים פרטים .

בעלי ואני מסתכלים אחד על השני לא יודעים מה קורה או מה יקרה, מה שאנחנו יודעים זה שהאוצר שלנו כרגע חי בתוך הרחם הדפוק שלי, אני מדממת, הצוואר שלי עדיין תפור ………ו..מה קורה איתנו עכשיו ?

בכל זאת, למרות תחושת הרוגע הרגעית אנחנו עדיין רועדים, אנחנו עדיין לא שומעים את האוצר בוכה ולא מחזיקים אותו,  הכל עוד יכול להתהפך לנו הסיוט עוד לא נגמר.

הלידה והאימה – בבית החולים – חלק 2

הרופאה התיישבה על הכיסא עם התיק שלי והחלה לשאול אותי המון שאלות.,תוך כדי המיילדת החליפה לי בגדים והתחלתי לרעוד אבל ממש לרעוד.

אני עדיין מדממת אבל קצת פחות ובמוניטור מתחילים לראות צירים ומתפלאים שאני לא מרגישה כלום.

 בינתיים לא כואב לי כלום, רק הראש והלב שלי מתחרים ביניהם במחשבות, בדימיונות ובזיכרונות.

 הרופא בא להכניס לי ונפלון ולא כל כך הצליח, ניסה פעם ועוד פעם וכאב לי באמת כאב לי, אבל הכאב הזה התגמד מול הפחד שעבר לי בגוף, מה עם האוצר שלי מה איתו כן אני שומעת את הדופק שלו אבל מתי אשמע אותו בוכה מתי אראה אותו ?

 בפעם השלישית שהרופא חורר אותי הוא הצליח סוף סוף להחדיר לי את הונפלון, אני את הרופא הזה לא אשכח לעולם, הוא עוד ישוב להכאיב לי ברמות לא אנושיות כמה ימים לאחר מכן.

 בעלי הוציא מהקלסר שלי את דף המידע שהכנתי והרופאה הייתה די בשוק מרמת המידע והיקף הפירוט שהיה בו והתקשתה להאמין שאני זו שהכנתי אותו, הוא היה מקצועי מדויק ומפורט.

 בשל ההיסטוריה המיילדותית שלי החלטתי שעל מנת למנוע טעויות של רופאים ובדיקות או שאלות מיותרות אני אכין כבר בתחילת ההריון דף בפורמט וורד שבו הכנסתי הכל למשל :

 פירוט מלא של ניתוחים קודמים, פירוט של סוג דם ומחלות מהותיות

תקציר של לידות קודמות + תוצאות, תארוך מדויק של מחזור ה-IVF שלי (שאיבה והחזרה), פירוט מדויק של בדיקות הדם שנעשו לי בכל שלבי ההריון, טבלת התפתחות האוצר בהתאם לסקירות ומעקב ה-US, פירוט של התרופות והכמויות שאני מקבלת בהריון, בקיצור כל המידע הרלוונטי עלי על ההיסטוריה שלי ועל האוצר נמצאים בדף אחד וברור

 ממליצה לכולן להכין את דף המידע הזה, הוא הרבה יותר חשוב מתוכנית לידה או רשימת קניות ללידה !.

 בשלב הזה אני מחוברת למוניטור דופק וצירים, ונפלון בפנים ואני לבושה בבגדי בית החולים…….ומה עכשיו מה קורה זה כל מה שאני רוצה לדעת …..

 הרופאה הסבירה שלקחו לי דם ומחכים שיגיעו מנות הדם ויחזרו הבדיקות שלי ואז יעלו אותי לחדר הניתוח .

 בעלי כבר החל להילחץ, הלחץ ניראה על פניו, הוא לא אהב את הרוגע הזה פתאום, האוצר שלו סגור הרמטית (תפר) ברחם שלי, אני מדממת ואף אחד לא מוציא אותו החוצה.

 בעלי מנשק אותי ומלטף אותי ואומר לי, אולי תצעקי קצת שכואב לך ואז יתייחסו אליך ויקחו אותך מהר יותר, אני מחייכת אליו ומרגיעה אותו שיקשיב לאוצר הוא בסדר הכל יהיה בסדר.

 לא יודעת למה אבל הרגשתי מוגנת אולי בהכחשה, הרגשתי באופוריה שהכל יהיה בסדר עוד מעט יקחו אותי ואת בעלי לחדר הניתוח שם נחזה בפלא הנפלא שלו חיכינו כל כך, בלידתו של האוצר.

 אין לי מושג כמה זמן עבר, אולי חצי שעה או אולי שעתיים, פתאום הגיע המיילדת והרופאה ואמרה חמודה זהו אנחנו מוכנים בשבילך, הבדיקות חזרו, מנות הדם הגיעו, הרופא הבכיר מחכה וחדר הלידה מוכן, הולכים…

 הגיע סניטאר נחמד לקחת אותי….אני עוד אומרת לבעלי אל תשכח את הבגדים שלי זהו אנחנו בדרך עוד מעט הכל יתחיל, אמאאאאאאאאאאאאא

 מובילים אותי במסדרון ואני מצליחה להסתכל רק על התקרה, בכל הסרטים כשרואים אדם שוכב על האלונקה כשהוא מובל במסדרונות בית החולים מראים הבזקים של פלורוסנטים וצינורות…..כן זה ניראה בדיוק כך.

 זהו הגענו אומר הסניטאר, מפה אנחנו ממשיכים לבד !

 מה , מה, מה לבד, אני לא נכנסת לחדר הניתוח בלי בעלי, כל כך הרבה שנים חיכינו לחוות ביחד את הניתוח הזה את השניות הראשונות של האוצר מגיח אל העולם, אני לא מוכנה אני לא רוצה .

 תנו לי לדבר עם הרופא אני מתחננת, אני לא מוכנה, אני רוצה את בעלי איתי, אני מתחילה להילחץ ושקיות הדמעות מתמלאות ועומדות לפרוץ החוצה.

 הרופא והמרדים מגיעים אלי ומסבירים לי שבשל השעה המאוחרת מבחינתם זהו ניתוח חירום מה גם שהבעל לא עבר הדרכה ולכן אין מצב אבל אין מצב שהוא ניכנס לחדר הניתוח,  בעלי ואני ממשיכים להתחנן …..שום דבר לא עוזר הרופא והמנתח בשלהם, הבעל לא נכנס !

 בעלי מנשק אותי ומרגיע ומבטיח שהכל יהיה בסדר, הסניטאר מסביר לו היכן הוא ימתין ומבטיח לו שמייד שהכל יסתיים יצאו לעדכן אותו ואף יראו לו את האוצר.

 הסניטאר מכניס לי את היד לאלונקה כדי שלא אקבל מכה ומוליך אותי על האלונקה לבדי ולוקח אותי הרחק הרחק מבעלי בין דלתות הזזה למסדרון .

 אני מסתכלת סביבי לחוצה מרגישה את הלב יוצא החוצה ואת הדופק מרקיע שחקים, המרדים מגיע אלי מלטף לי את היד ומסביר הכל בסדר אנחנו פה תיכף נכניס אותך לחדר הניתוח, הוא שואל אותי כמה שאלות ואומר זהו אנחנו מוכנים.

 הסניטאר מכניס אותי לחדר הניתוח ואני מרגישה כל כך לבד…….!

הלידה והאימה – בחדר הניתוח – חלק 3

זהו, אני בחדר הניתוח לבד.

יש משהו בחדר הניתוח שמאוד מלחיץ, אולי זה בגלל הריח של חומרי ההרדמה או חומרי הניקוי, אולי הרעש של המכשירים או אולי תחושת המרקיז דה סאד ואולי אלו האורות והמנורות הגדולות או אולי זה המגע הקר והמתכתי של המיטה ואולי זה האנונימיות של האנשים שמגיעים אלייך ללא פנים כשמה שרואים זה רק את העיניים מעל המסיכה, מה שאני יודעת זה שבכל פעם שאני נכנסת לחדר ניתוח אני נלחצת נורא אני מרגישה אין לי שליטה על כלום אני נתונה לחסדי אחרים.

אני מתבוננת סביבי וכל מה שאני רואה זה את עיניי האחיות המאופרות (האמת די בכבדות יחסית לשעות הקטנות של הלילה) מכינות את כל המכשירים על המגשים, את המרדים מסדר את הצינורות והמזרקים, ואת המנורה הענקית מעל המיטה.

האחיות והסניטאר עוזרים לי לעבור מהאלונקה למיטה/מגש של חדר הניתוח, המרדים מבקש שאשב עם הגב אליו.

אני לא מצליחה להבין מה רוצים ממני והגוף שלי רועד נורא, לא מקור פשוט רועד, הידיים והזרועות שלי רועדות, אני מפחדת אני לבד אני רוצה את הבעל שלי, כל מה שאני רוצה עכשיו זה חיבוק מבעלי שיחזיק אותי בזרועות הגדולות והחסונות שלו כדי שארגיש כמו ילדה קטנה ומוגנת , אבל הוא לא פה אני לבד.

ניגש אלי איש קטן עם שיער מתולתל ואומר לי "שלום אני המיילד שלך אני אטפל בילד שלך אל תדאגי, אחרי שהוא יוולד אני אקח אותו לבעלך".

הוא מחבר לי תגיות לידיים ומראה לי את התגיות שישימו לאוצר שלי אחרי שהוא יוולד.

למזלי היה לי סניטאר מקסים מדהים ואנושי  , הוא הרגיש את הצורך שלי בחום ובמגע, הוא אמר לי שאני יכולה להרגע ושהוא לא יעזוב אותי, הוא עבר לצד השני של המיטה, חיבק אותי ואמר לי שעכשיו אני רק צריכה לכופף את הגב על מנת שהמרדים יחדיר לי את האפידורל, "אל תדאגי תתפסי אותי חזק זה בסדר" הוא אמר לי.

המרדים הסביר שעכשיו הוא מחטא לי את הגב וזה יהיה קצת רטוב וקר, לא הרגשתי כלום לא הפסקתי לרעוד ולפחוד, פתאום אני האישה שעברה כל כך הרבה ניתוחים והורדמה אינספור פעמים, אישה שמזריקה לעצמה המון תרופות לבד, האישה החזקה והאימתנית כן אני פוחדת.

"עכשיו אני מאלחש לך את המקום, לא לזוז" ביקש המרדים בקול עבה, הסניטאר מחבק אותי חזק….הכאב היה נוראי, אילחוש קטן אבל כאב לי כל כך .

עוברות כמה שניות והמרדים אומר לי "עכשיו בבקשה לא לזוז", בשלב הזה אני כבר לחוצה נורא, מרגישה שאין לי כח נפשי או פיזי להתמודד עם כלום.

הוא מנסה כניראה להחדיר לגב שלי את המחט של האפידורל….זה כאב לי נורא, הרגשתי כאילו הכניסו לי מוט ברזל לוהט באורך מטר לתוך עמוד השדרה, אני צועקת שואגת ממש חזק, אבל בלב.

המרדים הבין שזה לא הולך ומנסה שוב ושוב ושוב ושוב מאלחש ושוב מנסה, אני כאובה ולבד רק עם סניטאר נחמד שאני לא מכירה שמחבק אותי, אולי כדי שלא אברח.

אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים ומאוד כואבים, המרדים פונה לרופא ואומר זה לא יילך, הולכים על הרדמה מלאה.

הרופאים נכנסים, רופא בכיר והרופאה שקיבלה אותי כשהגעתי לבית החולים הם מסבירים לי שלא מצליחים להחדיר לי את האפידורל ולכן ירדימו אותי הרדמה מלאה, הם גם מסבירים לי שחייבים להחדיר לי קטטר לפני שאורדם.

חברות שלי סיפרו לי שזה נורא כואב שמכניסים קטטר ואני מסבירה לרופאים שאני לא מוכנה, הרופא הבכיר מסביר לי בעדינות שחייבים להחדיר אותו לפני שמורדמים אבל אני בשלי לא מוכנה אתם לא נוגעים בי יותר עד שאורדם.

הרופאה ניגשת אלי ומבקשת שאשקול שוב שהיא עצמה תכניס את הקטטר והיא תעשה את זה בעדינות ואני לא ארגיש כלום, אבל אני מסרבת.

הרופא מסביר לי שוב ובטון יותר תקיף שאני מסכנת את עצמי ואת האוצר שלי, אני בשלב הזה כבר מיואשת מהחיים ועונה לו "זה הגוף שלי וההחלטה שלי".

משכיבים אותי על המיטה והמרדים מחבר לי עוד מכשירים וגם מכניס לי עוד ונפלון לגב כף היד, למזלי הוא אילחש את המקום קודם אז כאב לי קצת פחות, הוא מכין את חומר ההרדמה, אני מתחילה לבכות, מסיכת החמצן על הפנים שלי ואני לא מפסיקה לבכות, כל המסיכה מלאה אדים האחיות מלטפות אותי ולא מבינות למה אני בוכה, הסניטאר לידי מחזיק לי את היד ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.

הרגשתי כל כך חסרת אונים, הרגשתי שכלום לא בשליטתי יותר, החלום שלי לו חיכיתי 14 שנים לראות את האוצר שלי נולד לא יקרה, החלום שלי ללדת ביחד עם בעלי לא יקרה, החלום שלי לשמוע לראות ולחוות את השניות הראשונות של האוצר שלי לא יקרה, קר לי אני לא יכולה להפסיק לרעוד, כואב לי, אני מפחדת ואני לבד..

אני מסתכלת על הרופאים ועל כולם ולא מפסיקה לבכות והם לא מבינים למה, הרופאה ניגשת אלי ומסבירה לי שהכל יהיה בסדר, תיכף אירדם.

אני מסתכלת עליהם ואומרת להם "רק תוציאו אותו חי בבקשה !"

אני בוהה במנורה הענקית שמעליי, הגוף שלי פתאום מרגיש חמים, אני כבר לא רועדת יותר, אני מרגישה את היד של הסניטאר מחזיק לי את היד, אני מרגישה את הדמעות שלי על הלחיים, אני שומעת את כולם מדברים ולא מצליחה להבין מה הם אומרים, אני רואה את כולם אבל הם נעלמים לי, אני מרגישה את הכל ורואה הכל כמו הילוך איטי, אני מסתכלת למעלה ולצדדים שומעת את קולות המכשירים ואת הדופק שלי מרחוק ממרחק של קילומטרים והכל נימוג……

אני רדומה….הניתוח מתחיל.