בשלב הזה אני כבר יודעת שהבן שילדתי ראשון, כן הגוזל שנולד לי באסלה, כבר לא בחיים, לא כי משהו טרח לומר לי אלא כי אני זוכרת שראיתי בחדר הלידה בו שהיתי את החבילה הקטנה שעטופה בסדין ירוק, מונחת על הדלפק ללא תזוזה, משהו בתוכי אמר לי שזה הבן שלי.
אבל חרף העצב על האובדן התנחמתי בכך שידעתי שיש לי עוד שני ילדים חיים שבוכים וצועקים, עוד מעט אתאושש ואלך לראותם.
פניתי לאחות שהייתה בחדר והתענייני מה קורה עם ילדיי, והיא ענתה לי : "הילדים שלך לא נלקחו לפגייה אלא לחדר ליד שם הרופאים חיכו שהטבע יעשה את שלו והם ימותו, אחרי כשעה הילדה נפטרה בחדר, אולם הילד לא הפסיק לנשום ולבכות ולכן הם נאלצו לקחת אותו לפגייה"
כשהגעתי לפגייה כמה שעות אחר כך, קיוויתי לראות את הבן הקטן שלי הגוזל האמיץ שלי שחרף כל הסיכויים נולד בוכה וצועק כמו תינוק בשבוע 40, אבל כשהגעתי לפגייה נחרדתי, ראיתי את הבן הקטן שלי זרוק לבד בפינה הימנית המרוחקת ביותר בחדר, שוכב לו לבד בלי שום מכשיר הנשמה או אינפוזיה שמחוברת לגופו, כלום…השאירו אותו ללא כל טיפול.
ניגשתי ושאלתי את הרופאה שהיתה שם מדוע אין לבן שלי חמצן או אינפוזיה ומדוע לא מטפלים בו, היא ענתה לי: "שאין לה טובוס מספיק קטן, והיא לא הצליחה למצוא לו וריד על מנת לחבר לו אינפוזיה ".
מבדיקות ומידע שאני יודעת לצערי היום אני יודעת שהנוהל במידה ולא מוצאים וריד קוראים לאחראי ואם גם הוא לא מצליח קוראים למנהל המחלקה ואם גם הוא לא מצליח אז יש פתרון והוא החדרה לוריד בראש או החדרה לוריד באמצעות הליך כירורגי.
לגבי הטובוס- זה שקר מאחר וקיימים בבתי החולים בהם יש פגיות טובוסים קטנים מאוד, צריך רק לרצות להשתמש בהם צריך רק לרצות ולהעניק טיפול.
במשך כל השעות אשר חלפו בין הילדה ועד שנחנו הגענו לפגייה, לא טרח איש מהצוות הרפואי לגשת אלי או לבעלי ולהסביר לנו מה מצב הילד או מהן אפשרויות הטיפול או מהי המשמעות של פג בשבוע כזה או משמעות בחירתם של הרופאים לא להעניק טיפול כלשהו לילדיי או המשמעות עבורנו ועבור ילדינו של מניעת הטיפול הרפואי.
אחרי 5 שעות בהם ילדי המקסים ניסה לשרוד ובכל אותה עת נשם נשימה עצמונית ! כן בשבוע 23 נשם נשימה עצמונית, הרופאים לא טרחו לעזור לו, ובסופו של דבר אחרי 5 שעות בעולם הזה הוא מת בידיים שלי ושל בעלי זמן מה אחרי שהגענו לפגייה.
אנחנו מרגישים שבית חולים רצח לי 3 ילדים.
בעלי ואני שואלי מאז ועד היום :
1. מדוע הרופאים לא העניקו לי טיפול רפואי כלשהו שיכל אולי למנוע את הלידה המוקדמת ?
2. מדוע הרופאים רצחו את שלושת ילדיי ?
3. מדוע הרופאים לא מילאו את חובתם החוקית והאיתית להעניק טיפול ?
4. מדוע הרופאים שיקרו לבעלי ולי בנוגע לטיפול בילדינו ?
5. מדוע הרופאים הניחו לילדתי למות לבד כשהם נותנים לי להאמין שהם מעניקים לה את כל הטיפול הרפואי הנדרש ?
6. מדוע הרופאים נתנו לילדי לשכב שעות ללא כל טיפול כשהם יודעים היטב מה המשמעות של מניעת טיפול רפואי מפג כה קטן ?
7. מדוע הרופאים לא יידעו אותי ואת בעלי במתרחש ומצב ילדינו ?
8. מדוע הרופאים החליטו על דעת עצמם שלא להעניק טיפול רפואי לילדינו ?
9. מדוע הרופאים בחרו לרצוח את שלושת ילדיי ?
לשאלות אלה לעולם לא נקבל תשובה מכמה סיבות, ראשית כל הניתיאולוגים (מומחים לפגים) מגבים אחד את השני ולא הצלחנו לקבל חוות דעת מאף אחד מהם.
שנית התשובות ככל שנקבל אותם לא ישנו את המציאות שאיבדתי שלושה ילדים שנולדו חיים בוכים ונושמים לבד.
הכל נגמר והתחיל ביום רביעי ה- 28.2.2007 בשעה 1:15 בלילה.
התעוררתי משינה לפיפי כרגיל, דבר שהיה רגיל מאחר ובחודשים האחרונים להריון התרגלתי להתעורר כמה פעמים בלילה לפיפי, אני והאסלה התחברנו מאוד בחצי שנה האחרונה.
סיימתי לעשות פיפי ומשהו הרגיש לי מוזר, ניגבתי את עצמי ואני מרגישה שהכל "רטוב" לי מדי.
אני מסתכלת ורואה שכל הנייר מלא דם, אני מציצה לתוך האסלה ורואה שכל האסלה מלאה קרישי דם .
"זהו זה נגמר עוד ילד הלך לי" – זוהי המחשבה הראשונה והיחידה שעלתה לי בראש ובלב באותה שניה, פתאום שמתי לב שאני לא מרגישה את האוצר בבטן, לא הצלחתי להיזכר מתי הרגשתי אותו בערב שלפני, פתאום המראה והתחושה והזיכרון של חמשת הילדים המתים שלי עלה לי מול העיניים וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, איך לכל הרוחות אני אעמוד בעוד ילד מת איך אני חוזרת הביתה עם בטן וידיים ריקות בפעם השישית.
הערתי את בעלי ואמרתי לו בעדינות שאני מדממת וצריכים לנסוע לבית החולים ומהר, בכל זאת הייתי בשבוע 35+5, עם תפר צווארי, עם היסטוריה של לידות מוקדמות שנגמרות חרא ! ועם דימום מסיבי של קרישי דם שלא ניראה הכי טוב שבעולם.
בעלי צלצל לאמא שלו שגרה במרחק 2 דקות מאיתנו ואמר לה שאני מדממת ואנחנו בדרך לבית החולים ואנחנו צריכים שהיא תבוא לשמור על שני הילדים שבינתיים ישנו בחדריהם ולא ידעו על השואה שמתרחשת בבית.
לתדהמתו אמא של בעלי הודיעה לו שהיא לא מגיעה כי היא עייפה ושהיא בטוחה שנסתדר אפשר לחשוב שביקשנו ממנה שתתרום לנו ריאה או כליה או את בנה הבכור, אני רק מאחלת לה שאלוהים יסלח לה כי בעלי ואני לעולם לא נסלח לה/
תוך כדי ההיסטריה והפחדים והפחד מהלא נודע והידיעה שאין ברירה אבל אנחנו חייבים אבל ממש חייבים להגיע לבית החולים במהירות האפשרית עם הידיעה שיש לנו עוד שני ילדים בבית שצריכים לדאוג גם להם' צלצלתי לחברה שהגיעה תוך דקות ואפילו ארגנה את ילדיי למחרת בבוקר לגן ולבית הספר עם תחפושות, בכל זאת "לידה לא דוחה פורים ".
תוך כדי שאני מתלבשת, בעלי ניקה את השירותים שחלילה לא יתעוררו הילדים ויגיעו לחדר שלנו שנראה כמו אתר רצח מסרט אימה, ותוך פחות מ-5 דקות על השעון, היינו באוטו עם קלסר עב הכרס של ההריון שלי בדרכנו לבית החולים.
מהדרך צלצלתי לבית החולים שבו הייתי מתוכננת לעבור קיסרי כעשרה ימים לאחר מכן, הם הודיעו לי נחרצות שבמצבי אני לא אספיק להגיע אליהם ואני צריכה לטוס לבית החולים הקרוב ביותר.
בעלי החכם הציע שנצלצל למד"א שיכינו את בית חולים ל"תופעה" שמגיעה אליהם, בכל זאת אישה עם היסטוריה של לידות מוקדמות, תפר צווארי עם דימום מסיבי, חבל טבור מקדים, זריקות אינסולין, זריקות קלקסן, תרופות שונות ובנוסף להכל, לידה פעילה בשבוע 35+5 .
ואכן הבחור המקסים ממד"א עדכן את בית החולים בלינסון שהיה בית החולים הקרוב ביותר אלינו בתופעה שמגיעה אליהם, הוא גם חזר אלינו והודיע לנו שהכל מוכן לקראתנו רק שנגיע בשלום, תוך 7 דקות (בנסיעה במהירות שעדיף לא להודות בה בכתב) היינו בפתח אגף היולדות של בית החולים בלינסון שם לתדהמתנו ולשמחתנו חיכו לנו בשעה 1:35 בלילה, רופאה בכירה, רופא ומייילדת שהובילו אותנו תוך שניות לחדר הטיפולים.
אני בשלב זה כבר פועלת כמו מכונה על ניוטראל מחכה רק למבטים של הרופאים שבאים לנחם אותי על מות ילד נוסף שלי, ובעלי שחושש מהגרוע מכל אבל מנחם אותי ומרגיע אותי שהכל בסדר ואין לי מה לדאוג כלום לא יקרה, הפעם יהיה בסדר.
הרופאה הבכירה לא מבזבזת זמן, מחברים אותי למוניטור דופק וניטור צירים, ממנו בוקע הקול הכי מדהים ששמעתי עד אותו רגע, זה היה קולו של הדופק של האוצר שלי , פועם לו בחוזקה ובקצב שלא מבייש שום ספורטאי מצוי .
בשלב הזה קיוויתי והצלחתי לדמיין הפי אנד, אולי אולי אולי הפעם כן אצא מכאן עם ילד חי.
מיד אחר כך הביאו לחדר מכשיר אולטסאונד שם ראיתי דבר מדהים, את הלב הקטן של האוצר פועם לו, ראיתי את האוצר שלי זז לו מוגן ובטוח בתוך הרחם הדפוק שלי, מבלי לדעת שבחוץ כולם בהיסטריה.
הרופאה אמרה לי בקול בטוח ורגוע, עכשיו אני רגועה בואי נדבר ונשלים פרטים .
בעלי ואני מסתכלים אחד על השני לא יודעים מה קורה או מה יקרה, מה שאנחנו יודעים זה שהאוצר שלנו כרגע חי בתוך הרחם הדפוק שלי, אני מדממת, הצוואר שלי עדיין תפור ………ו..מה קורה איתנו עכשיו ?
בכל זאת, למרות תחושת הרוגע הרגעית אנחנו עדיין רועדים, אנחנו עדיין לא שומעים את האוצר בוכה ולא מחזיקים אותו, הכל עוד יכול להתהפך לנו הסיוט עוד לא נגמר.
זהו, אני בחדר הניתוח לבד.
יש משהו בחדר הניתוח שמאוד מלחיץ, אולי זה בגלל הריח של חומרי ההרדמה או חומרי הניקוי, אולי הרעש של המכשירים או אולי תחושת המרקיז דה סאד ואולי אלו האורות והמנורות הגדולות או אולי זה המגע הקר והמתכתי של המיטה ואולי זה האנונימיות של האנשים שמגיעים אלייך ללא פנים כשמה שרואים זה רק את העיניים מעל המסיכה, מה שאני יודעת זה שבכל פעם שאני נכנסת לחדר ניתוח אני נלחצת נורא אני מרגישה אין לי שליטה על כלום אני נתונה לחסדי אחרים.
אני מתבוננת סביבי וכל מה שאני רואה זה את עיניי האחיות המאופרות (האמת די בכבדות יחסית לשעות הקטנות של הלילה) מכינות את כל המכשירים על המגשים, את המרדים מסדר את הצינורות והמזרקים, ואת המנורה הענקית מעל המיטה.
האחיות והסניטאר עוזרים לי לעבור מהאלונקה למיטה/מגש של חדר הניתוח, המרדים מבקש שאשב עם הגב אליו.
אני לא מצליחה להבין מה רוצים ממני והגוף שלי רועד נורא, לא מקור פשוט רועד, הידיים והזרועות שלי רועדות, אני מפחדת אני לבד אני רוצה את הבעל שלי, כל מה שאני רוצה עכשיו זה חיבוק מבעלי שיחזיק אותי בזרועות הגדולות והחסונות שלו כדי שארגיש כמו ילדה קטנה ומוגנת , אבל הוא לא פה אני לבד.
ניגש אלי איש קטן עם שיער מתולתל ואומר לי "שלום אני המיילד שלך אני אטפל בילד שלך אל תדאגי, אחרי שהוא יוולד אני אקח אותו לבעלך".
הוא מחבר לי תגיות לידיים ומראה לי את התגיות שישימו לאוצר שלי אחרי שהוא יוולד.
למזלי היה לי סניטאר מקסים מדהים ואנושי , הוא הרגיש את הצורך שלי בחום ובמגע, הוא אמר לי שאני יכולה להרגע ושהוא לא יעזוב אותי, הוא עבר לצד השני של המיטה, חיבק אותי ואמר לי שעכשיו אני רק צריכה לכופף את הגב על מנת שהמרדים יחדיר לי את האפידורל, "אל תדאגי תתפסי אותי חזק זה בסדר" הוא אמר לי.
המרדים הסביר שעכשיו הוא מחטא לי את הגב וזה יהיה קצת רטוב וקר, לא הרגשתי כלום לא הפסקתי לרעוד ולפחוד, פתאום אני האישה שעברה כל כך הרבה ניתוחים והורדמה אינספור פעמים, אישה שמזריקה לעצמה המון תרופות לבד, האישה החזקה והאימתנית כן אני פוחדת.
"עכשיו אני מאלחש לך את המקום, לא לזוז" ביקש המרדים בקול עבה, הסניטאר מחבק אותי חזק….הכאב היה נוראי, אילחוש קטן אבל כאב לי כל כך .
עוברות כמה שניות והמרדים אומר לי "עכשיו בבקשה לא לזוז", בשלב הזה אני כבר לחוצה נורא, מרגישה שאין לי כח נפשי או פיזי להתמודד עם כלום.
הוא מנסה כניראה להחדיר לגב שלי את המחט של האפידורל….זה כאב לי נורא, הרגשתי כאילו הכניסו לי מוט ברזל לוהט באורך מטר לתוך עמוד השדרה, אני צועקת שואגת ממש חזק, אבל בלב.
המרדים הבין שזה לא הולך ומנסה שוב ושוב ושוב ושוב מאלחש ושוב מנסה, אני כאובה ולבד רק עם סניטאר נחמד שאני לא מכירה שמחבק אותי, אולי כדי שלא אברח.
אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים ומאוד כואבים, המרדים פונה לרופא ואומר זה לא יילך, הולכים על הרדמה מלאה.
הרופאים נכנסים, רופא בכיר והרופאה שקיבלה אותי כשהגעתי לבית החולים הם מסבירים לי שלא מצליחים להחדיר לי את האפידורל ולכן ירדימו אותי הרדמה מלאה, הם גם מסבירים לי שחייבים להחדיר לי קטטר לפני שאורדם.
חברות שלי סיפרו לי שזה נורא כואב שמכניסים קטטר ואני מסבירה לרופאים שאני לא מוכנה, הרופא הבכיר מסביר לי בעדינות שחייבים להחדיר אותו לפני שמורדמים אבל אני בשלי לא מוכנה אתם לא נוגעים בי יותר עד שאורדם.
הרופאה ניגשת אלי ומבקשת שאשקול שוב שהיא עצמה תכניס את הקטטר והיא תעשה את זה בעדינות ואני לא ארגיש כלום, אבל אני מסרבת.
הרופא מסביר לי שוב ובטון יותר תקיף שאני מסכנת את עצמי ואת האוצר שלי, אני בשלב הזה כבר מיואשת מהחיים ועונה לו "זה הגוף שלי וההחלטה שלי".
משכיבים אותי על המיטה והמרדים מחבר לי עוד מכשירים וגם מכניס לי עוד ונפלון לגב כף היד, למזלי הוא אילחש את המקום קודם אז כאב לי קצת פחות, הוא מכין את חומר ההרדמה, אני מתחילה לבכות, מסיכת החמצן על הפנים שלי ואני לא מפסיקה לבכות, כל המסיכה מלאה אדים האחיות מלטפות אותי ולא מבינות למה אני בוכה, הסניטאר לידי מחזיק לי את היד ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.
הרגשתי כל כך חסרת אונים, הרגשתי שכלום לא בשליטתי יותר, החלום שלי לו חיכיתי 14 שנים לראות את האוצר שלי נולד לא יקרה, החלום שלי ללדת ביחד עם בעלי לא יקרה, החלום שלי לשמוע לראות ולחוות את השניות הראשונות של האוצר שלי לא יקרה, קר לי אני לא יכולה להפסיק לרעוד, כואב לי, אני מפחדת ואני לבד..
אני מסתכלת על הרופאים ועל כולם ולא מפסיקה לבכות והם לא מבינים למה, הרופאה ניגשת אלי ומסבירה לי שהכל יהיה בסדר, תיכף אירדם.
אני מסתכלת עליהם ואומרת להם "רק תוציאו אותו חי בבקשה !"
אני בוהה במנורה הענקית שמעליי, הגוף שלי פתאום מרגיש חמים, אני כבר לא רועדת יותר, אני מרגישה את היד של הסניטאר מחזיק לי את היד, אני מרגישה את הדמעות שלי על הלחיים, אני שומעת את כולם מדברים ולא מצליחה להבין מה הם אומרים, אני רואה את כולם אבל הם נעלמים לי, אני מרגישה את הכל ורואה הכל כמו הילוך איטי, אני מסתכלת למעלה ולצדדים שומעת את קולות המכשירים ואת הדופק שלי מרחוק ממרחק של קילומטרים והכל נימוג……
אני רדומה….הניתוח מתחיל.
אני לאט לאט פותחת את העיניים אני לא מרגישה כלום ולא מזהה אף אחד, אני שוכבת על המיטה ליד ארון מדפים ועל המדפים אני רואה המון סדינים ומגבות.
אני רואה רופאים נכנסים לחדר אני רואה מכשירים ועוד וילונות לידי אבל אני לא מזהה שום דבר.
אני מסתכלת סביבי ורואה שאני מחוברת לכמה אינפוזיות, אני מכוסה ולא מצליחה לזוז, ברקע אני מבחינה באחות מדברת עם מישהו, היא מבחינה בי וניגשת אלי.
"שלום חמודה את אחרי קיסרי הכל בסדר כואב לך את רוצה משהו נגד כאבים ?" היא שואלת אותי, מסדרת לי את השמיכה בודקת את שקיות האינפוזיה וניגשת לעמדה שלה.
אני מרגישה את הגוף חבוט כולו אני מנסה להשתעל ומרגישה כאילו חתכו לי את הבטן, ואז אני נזכרת שבאמת חתכו לי אותה.
לפני שאני מספיקה לחשוב אני רואה את דלת ההזזה נפתחת ובעלי החמוד נכנס, הוא ניגש אלי רוכן לעברי, מחבק אותי ומנשק אותי.
הדבר היחיד ששאלתי אותו "תגיד לי, תגיד לי, שהוא חי ?"
בעלי מחייך אלי ואומר לי הוא חי והוא בריא ושלם והוא מתוק והוא נולד בשעה 4:45 בבוקר הוא שוקל 2,900 ק"ג, הוא שולף את הפלאפון שלו ומראה לי תמונה של האוצר, מזל שכמה שבועות לפני הלידה החלפנו את הפלאפונים לדגמים עם מצלמה.
אני לא זוכרת כל כך את הרגעים שאחר כך, אני רק זוכרת את התחושה שהתמלאתי בה באותו הרגע.
זו היתה תחושת רוגע, תחושת שלמות, תחושת נצחון, זהו עכשיו הכל בסדר אפשר להירגע, האוצר שלי נולד הוא חי והוא בריא והוא שלי.
הייתי די מנומנת וההתאוששות שלי הייתה די ארוכה, גם כי הניתוח היה לא פשוט וגם כי איבדתי הרבה דם וקיבלתי מנות דם וגם כי הרי אצלי שום דבר לא פשוט אלא הכל מסובך.
קיבלתי כמה פעמים תרופות נגד כאבים והאחות בחדר ההתאוששות הייתה מדהימה, עוד לפני שקראתי לה היא כבר הגיעה, הביאה לי עוד שמיכה או עוד זריקה נגד כאבים.
הרגשתי רגועה, הרשתי לעצמי לישון אבל באמת לישון, ידעתי שעכשיו הכל בסדר, אני כבר אחרי.
אחרי כמה זמן, בעלי טוען שאחרי כמה שעות, האחות בחדר ההתאוששות אמרה לי שמגיע סניטאר לקחת אותי למחלקת היולדות.
הייתי מאוד מעורפלת וכאב לי נורא, כמה דקות אחר כך הגענו למחלקת היולדות.
"שלום ומזל טוב" אמרה לנו האחות, אתם תהיו אצלנו ביולדות א`
אנאבל וזה הכל 