השלישייה – הסוף – חלק 3

בשלב הזה אני כבר יודעת שהבן שילדתי ראשון, כן הגוזל שנולד לי באסלה, כבר לא בחיים, לא כי משהו טרח לומר לי אלא כי אני זוכרת שראיתי בחדר הלידה בו שהיתי את החבילה הקטנה שעטופה בסדין ירוק, מונחת על הדלפק ללא תזוזה, משהו בתוכי אמר לי שזה הבן שלי.

אבל חרף העצב על האובדן התנחמתי בכך שידעתי שיש לי עוד שני ילדים חיים שבוכים וצועקים, עוד מעט אתאושש ואלך לראותם.

 פניתי לאחות שהייתה בחדר והתענייני מה קורה עם ילדיי, והיא ענתה לי : "הילדים שלך לא נלקחו לפגייה אלא לחדר ליד שם הרופאים חיכו שהטבע יעשה את שלו והם ימותו, אחרי כשעה הילדה נפטרה בחדר, אולם הילד לא הפסיק לנשום ולבכות ולכן הם נאלצו לקחת אותו לפגייה"

כשהגעתי לפגייה כמה שעות אחר כך, קיוויתי לראות את הבן הקטן שלי הגוזל האמיץ שלי שחרף כל הסיכויים נולד בוכה וצועק כמו תינוק בשבוע 40, אבל כשהגעתי לפגייה נחרדתי, ראיתי את הבן הקטן שלי זרוק לבד בפינה הימנית המרוחקת ביותר בחדר, שוכב לו לבד בלי שום מכשיר הנשמה או אינפוזיה שמחוברת לגופו, כלום…השאירו אותו ללא כל טיפול.

ניגשתי ושאלתי את הרופאה שהיתה שם מדוע אין לבן שלי חמצן או אינפוזיה ומדוע לא מטפלים בו, היא ענתה לי: "שאין לה טובוס מספיק קטן, והיא לא הצליחה למצוא לו וריד על מנת לחבר לו אינפוזיה ".

מבדיקות ומידע שאני יודעת לצערי היום אני יודעת שהנוהל במידה ולא מוצאים וריד קוראים לאחראי ואם גם הוא לא מצליח קוראים למנהל המחלקה ואם גם הוא לא מצליח אז יש פתרון והוא החדרה לוריד בראש או החדרה לוריד באמצעות הליך כירורגי.

לגבי הטובוס- זה שקר מאחר וקיימים בבתי החולים בהם יש פגיות טובוסים קטנים מאוד, צריך רק לרצות להשתמש בהם צריך רק לרצות ולהעניק טיפול.
במשך כל השעות אשר חלפו בין הילדה ועד שנחנו הגענו לפגייה, לא טרח איש מהצוות הרפואי לגשת אלי או לבעלי ולהסביר לנו מה מצב הילד או מהן אפשרויות הטיפול או מהי המשמעות של פג בשבוע כזה או משמעות בחירתם של הרופאים לא להעניק טיפול כלשהו לילדיי או המשמעות עבורנו ועבור ילדינו של מניעת הטיפול הרפואי.

אחרי 5 שעות בהם ילדי המקסים ניסה לשרוד ובכל אותה עת נשם נשימה עצמונית ! כן בשבוע 23 נשם נשימה עצמונית, הרופאים לא טרחו לעזור לו, ובסופו של דבר אחרי 5 שעות בעולם הזה הוא מת בידיים שלי ושל בעלי זמן מה אחרי שהגענו לפגייה.

אנחנו מרגישים שבית חולים רצח לי 3 ילדים.

 בעלי ואני שואלי מאז ועד היום :

 1. מדוע הרופאים לא העניקו לי טיפול רפואי כלשהו שיכל אולי למנוע את הלידה המוקדמת ?

2. מדוע הרופאים רצחו את שלושת ילדיי ?

3. מדוע הרופאים לא מילאו את חובתם החוקית והאיתית להעניק טיפול ?

4. מדוע הרופאים שיקרו לבעלי ולי בנוגע לטיפול בילדינו ?

5. מדוע הרופאים הניחו לילדתי למות לבד כשהם נותנים לי להאמין שהם מעניקים לה את כל הטיפול הרפואי הנדרש ?

6. מדוע הרופאים נתנו לילדי לשכב שעות ללא כל טיפול כשהם יודעים היטב מה המשמעות של מניעת טיפול רפואי מפג כה קטן ?

7. מדוע הרופאים לא יידעו אותי ואת בעלי במתרחש ומצב ילדינו ?

8. מדוע הרופאים החליטו על דעת עצמם שלא להעניק טיפול רפואי לילדינו ?

9. מדוע הרופאים בחרו לרצוח את שלושת ילדיי ?

 לשאלות אלה לעולם לא נקבל תשובה מכמה סיבות, ראשית כל הניתיאולוגים (מומחים לפגים) מגבים אחד את השני ולא הצלחנו לקבל חוות דעת מאף אחד מהם.

שנית התשובות ככל שנקבל אותם לא ישנו את המציאות שאיבדתי שלושה ילדים שנולדו חיים בוכים ונושמים לבד.

סליחות ויום כיפור שלי (C)

חטאים שגרמו לכאב הם כמו גלי הים שמכים בסלעים, אכן הגלים ניסוגים אבל הסימנים לעולם יהיו חרוטים על הסלעים.

בנימה אישית..רוצה להודות לכל אותם אנשים שפגעו בי בין אם בכוונה ובין אם לאו..

כן לא טעיתם אני אכן מודה לכם, בזכות הכאב שגרמתם לי להרגיש למדתי משהו על עצמי ועל החיים התחזקתי והתחסנתי ולכן תודה.

 

אתחיל ואומר שאני יהודיה ומאמינה באלוהים ומכבדת את התורה אבל…סליחה – מה זו בעצם סליחה ?

האם ניתן בכלל לסלוח ולשכוח רק כי מבקשים סליחה, האם בהימנעות מאוכל ושתייה מבטלים את הפגיעה ?  האם צום משכיח כאב שנחרט בגוף ובנשמה רק כי כך כתוב בתורה.

אני מאמינה בכך שאנשים טועים ועושים מעשים לעיתים מתוך כוונה ברורה ולעיתים מתוך חוסר תשומת לב ולעיתים סתם כי הם טפשים ולא ערים לרגישות או לרגשות אחרים.

כל שנה מגיע תורו של יום הכיפורים ושוב כולנו ניזכרים בכל החטאים של עצמך ושל האחרים.

אני זוכרת וניזכרת, כאבים חדשים עולים מבוכות ישנות מתעוררות, כעסים ישנים חבויים צפים שוב ומעיבים על יומי.

משפטים ואמירות מיותרים שאמרתי, מעשים שרציתי לעשות ולא הספקתי.

חברים שתמכו והיו לצידי לעומת משפחה שהתחמקה ונעלמה.

ואז נשאלת השאלה הגדולה – האם השנה צמים ?.

חשבון הנפש האישי והפנימי ממלא את הטבלה, חטאים מצד אחד ומצוות מצד שני.

בסיומו של יום כשאני מתבוננת בטבלה אני לא שקטה, אני לא בטוחה, איך יכול להיות שהמאזן הוא לרעתי ?

איזה חטא יכולתי לחטוא בכדי שיוצדק העונש שלי באיבוד 5 ילדים תמימים שלא חטאו ?

איזה מעשה יכולתי לעשות שיצדיק את כל הכאב האכזרי שאנשים קרובים לי גרמו לי לכאוב ?

מה 6 מיליון יהודים עשו שיצדיק את רציחתם על ידי הנאצים ?

מה חטאו ילדים שאיבדו את שני הוריהם בתאונת דרכים ?

מה חטאו כל אותן נשים שנאנסו או הוכו ?

אולי אני נאיבית או אולי תמימה, ואני בוודאי לא מתיימרת להבין את הלכות העולם או את חשבון אלוהים שבשמיים.

אבל לכל הרוחות אני לא איוב, אמונתי לא תימדד או תישפט או תיתחזק ככל שהעונש יהיה כבד יותר.

אבלללללללל אני לא השתכנעתי.

חטאים שחטאתי כלפי אחרים, וחטאים שחטאו כלפיי, לא יעלמו רק כי אצום או כי תבוקש סליחה, יש מעשים שלא ניתן למחול עליהם וגם לא לשכוח.

נקודת המוצא שלי היא שאנחנו בני אדם וכולנו טועים, אי אפשר לחיות מיום כיפור אחד למשנהו.

אולי במקום לחכות ליום כיפור הבא ננסה רק קצת להיות יותר אנושיים, לא ?

לכל אותם אנשים שצמים מאחלת צום קל וגמר חתימה טובה,

ולכל אלה שלא צמים אנא מכם כבדו את אלה שכן.

החטא ועונשו והפחזניות עם קרם הוניל (C)

תמיד קוננה בי השאלה מדוע יש בנו האימהות את הצורך העז והבלתי נשלט להאכיל את המשפחה ולנהל תחרות סמויה "מי השפית הכי טובה"

האם זה נובע מהרצון לפטם את כולם וליצור דמויות גרוטסטיות כמו בקריקטורות מפעם של ילדים ואנשים עגולים המתגלגלים ברחובות ?

האם זה נובע מרגשות האשם שיש בכל אמא ממוצעת על היעדרותה מהבית בשל עבודתה ?

או שזה נובע מהסטיגמה שהוחדרה לנו עוד ברחם אימהותינו שילד שמן הוא ילד בריא ! ?

לבעיה זו יש המון היבטים והמון צדדים ואני אפרט :

מצד אחד מושרשת בנו החשיבה ועימה גם רגשות האשם, שבנו טמון סוד הקיום ואהבתנו באה לידי ביטוי בכמויות הארוחות אותן אנו מכינות לבני המשפחה והחברים

לטובת גישה זו נציין את יצירות האומנות של הצייר רובנס שמודל הנשיות מבחינתו היו נשים בשלות ובריאות שלבשו בגדים החל ממידה 44 ומעלה .

מצד שני יש לנו היום מודעות גדולה לסכנות הטמונות בהשמנת היתר ולהיקף המחלות הנלוות לאכילת יתר של פחמימות ומתוקים

לטובת גישה זו נציין את אחוז השמנת היתר הגובר משנה לשנה הן בארץ והן בעולם ונבהיר שגם אני נמצאת אי שם באחוזים היפים האלה.

מצד שלישי יש לנו שפע של מוצרי גלם, מסעדות שנפתחות כפטריות אחר הגשם ותוכניות בישול שמלמדות אותנו לעשות את כל מה שאי פעם חלמנו

לטובת גישה זו נזכיר לא רק את תוכניות הבישול שקצר הדף מהלכיל את כולן אלא גם נזכיר את כל תחרויות הבישול למיניהם אפילו לילדים.

מצד רביעי יש לנו היום את הפרסומות במדיה הכתובה והלא כתובה של מודעות הערוכות לתפארת בפוטושופ ותוכנות כדוגמתה המציגות גוף שילדי

לטובת גישה זו נזכיר את הסכנות הטמונות בהפרעות האכילה שלוקים בהן מתבגרים ומבוגרים כמו אנורקסיה ובולמיה וכו'.

לסיכום הגעתי למסקנה שלעולם לא אדע ולא אבין מהיכן נובע הצורך שלי להכין מטעמים ולהאכיל את בני משפחתי, אני כן מודה שאני עושה את זה מתוך מניעים אגואיסטים לחלוטין אבל עם המון אהבה.

למשל פחזניות במילוי קרם וניל מלאות בקרם וניל ונוטפות חטאים

החומרים לפחזניות :

100 גר' חמאה

1 כוס מים

1/2 כפית סוכר

1/4 כפית מלח

1 כפית תמצית / משחת וניל

1 כוס קמח

4 ביצים

 החומרים למלית וניל :

1 כוס חלב

1 מיכל שמנת להקצפה (28% מספיקים)

1 פודינג אינסטנט בטעם וניל

ההכנה :

1. שמים בסיר את כל החומרים למעט הקמח והביצים ומביאים לרתיחה.

2. מיד לאחר הרתיחה שופכים בבת אחת את כוס הקמח ומערבבים עד שנהית עיסה חלקה שנפרדת מדפנות הסיר. ( אני ממליצה לעבוד כאן עם כף עץ )

3. מעבירים את העיסה למיקסר וכ-2 דקות לאחר שהתקררה להתחיל לערבל ולהוסיף ביצה אחת בכל פעם. הכי חשוב לא להכניס עוד ביצה לפני שקודמתה נבלעה.

4. את העיסה שנוצרה מעבירים לשקית זילוף עם צנתר חלק או משונן מה שיש.

5. מניחים נייר אפייה בתבנית ויוצקים פירמידות מעוגלות לא גדולות במרווחים של 2 ס"צ אחת מהשנייה.

6. אופים בתנור מחומם מראש בחום של 200C לעשרים דקות.

7. פותחים את התנור ואופים 5 דקות נוספות.

מוציאים מהתנור ומניחים לפחזניות להתקרר

הכנת המלית :

1. שופכים את כל החומרים למערבל ומקציפים 5 דקות במהירות גבוהה עד התערובת סמיכה ויציבה.

2. מעבירים לשקית זילוף עם צנטר ומכניסים למקרר.

לאחר שהפחזניות התקררו ממלאים כל אחת בקרם הוניל עד שמרגישים שהפחזנית "מתפוצצת"

מניחים בכלי ומפזרים מעל אבקת סוכר או סירופ שוקולד או סירופ מייפל

שמים על השולחן ונותנים לבני המשפחה להתמוגג מכל חטא שבביס.

בתיאבון 🙂