יש רגע מיוחד מאוד בטיפול ההפרייה החוץ גופית (ה- I.V.F ) שאין שני לו, רגע שהופך את הטיפול הזה למיוחד וייחודי, רגע שמשכיח את כל הכאבים מהזריקות ואת העייפות של הגוף, רגע שמהווה את המהות האמיתית של הטיפול הזה.
אני מתכוונת לשניות שלפני החזרת העוברים, השניות שבהם רואים את הילדים שלנו על המסך, כדורים קטנים ומושלמים שהם האיחוד שלנו של בעלי ושלי, אלה הם ההעתקים המדויקים שלנו, הם על המסך, הילדים שלנו, אנחנו עדים לרגעים הראשונים של היווצרות הילדים שלנו.
אז נכון שהליך ההפריה החוץ גופית הוא טיפול לא הכי נעים ונכון שהמטרה מקדשת את האמצעים, אבל אם להיות כנים זה הליך שבו ההורמונים שמקבלים מחרפנים את הגוף ואת הראש, אנחנו נפוחות ועצבניות וכל דבר הכי קטן שהבעל עושה גורם לנו להתפרצות שלא הייתה מביישת פצצת אטום .
הישבן שלנו הופך למסננת עם גושים, בזכות בדיקות הדם האינסופיות הורידים שלנו נראים כמו של מכורים לסמים, ואנחנו גם זוכות לנהל רומן רומנטי עם המטמר של מכשיר האולטרסאונד.
בשנת 2000 עברתי עוד טיפול הפרייה חוץ גופית (IVF) בפעם המי יודע כמה ולהפתעת כולם הצליחו לשאוב לי 10 כן 10 ביציות.
הרופא החליט להחזיר לי 5 עוברים וקרה הבלתי ייאמן, נכנסתי להריון ולא רק שהייתי בהריון, זכינו ל-3 לבבות פועמים ומתפתחים.
כמו כולם עשינו את כל הבדיקות הנחוצות בהריון ובהתאם לכל הבדיקות הסקירות והמעקב שעשינו היו לנו 3 עוברים מדהימים ובריאים ואנחנו באופוריה
."בריאות העוברים" לא מנעה את הגדרת הריוני כהריון בסיכון גם בשל לידה מוקדמת קודמת וגם בכל זאת בשל העובדה שנשאתי בריחמי 3 עוברים מדהימים.
הציעו לנו דילול עוברים בכל זאת קיים סיכון של לידה מוקדמת בהריון מרובה עוברים, בעלי ואני התלבטנו קשות בעניין ובסיכומו של יום החלטנו לא לדלל, אולי כי האמנו שאלוהים פיצה אותנו על האובדן הקודם (תאומים ) וגם אולי כי הרשנו לעצמנו לדמיין את עצמנו מגדלים 3 ילדים בבת אחת, ואולי לא אולי בטוח, כי לא יכולנו לשאת במשמעות ההחלטה של המתת אחד העוברים – הילדים שלנו.
היום במבט לאחור אני לא מצטערת שלא דיללנו, אני יודעת שאישית לא הייתי עומדת נפשית ופיזית בפרוצדורת הדילול פרוצדורה בה ניתן לראות על המסך כיצד הורגים לי ילד אחד על מנת להציל אחר.
נכון אולי לקרוא לפרוצדורה הזו "הריגה" היא קצת קיצונים אבל זו היתה התחושה הסוביקטיבית שלי.
במהלך הריוני נחשבתי כהריון בסיכון גבוה, עשיתי מעקב הריון במרפאת היי ריסק ברמת מרפא ברמת גן שם בדקו אותי פעם בשבוע לראות שהכל תקין.
די מהר באחד מביקורי המעקב הבחין הרופא גם עלייה בלחץ הדם וגם שינוי בצוואר הרחם, בשל רגישות ההריון והעבר שלי הוחלט לא לקחת סיכונים מיותרים ונשלחתי למיון בית החולים.
הגענו לבית החולים מצויידים במעקב ההריון ומכתב ההפנייה, אחרי כשעתיים של בדיקות הגיעו הרופאים בבית החולים שכדאי לאשפז אותי.
זהו, אני בחדר הניתוח לבד.
יש משהו בחדר הניתוח שמאוד מלחיץ, אולי זה בגלל הריח של חומרי ההרדמה או חומרי הניקוי, אולי הרעש של המכשירים או אולי תחושת המרקיז דה סאד ואולי אלו האורות והמנורות הגדולות או אולי זה המגע הקר והמתכתי של המיטה ואולי זה האנונימיות של האנשים שמגיעים אלייך ללא פנים כשמה שרואים זה רק את העיניים מעל המסיכה, מה שאני יודעת זה שבכל פעם שאני נכנסת לחדר ניתוח אני נלחצת נורא אני מרגישה אין לי שליטה על כלום אני נתונה לחסדי אחרים.
אני מתבוננת סביבי וכל מה שאני רואה זה את עיניי האחיות המאופרות (האמת די בכבדות יחסית לשעות הקטנות של הלילה) מכינות את כל המכשירים על המגשים, את המרדים מסדר את הצינורות והמזרקים, ואת המנורה הענקית מעל המיטה.
האחיות והסניטאר עוזרים לי לעבור מהאלונקה למיטה/מגש של חדר הניתוח, המרדים מבקש שאשב עם הגב אליו.
אני לא מצליחה להבין מה רוצים ממני והגוף שלי רועד נורא, לא מקור פשוט רועד, הידיים והזרועות שלי רועדות, אני מפחדת אני לבד אני רוצה את הבעל שלי, כל מה שאני רוצה עכשיו זה חיבוק מבעלי שיחזיק אותי בזרועות הגדולות והחסונות שלו כדי שארגיש כמו ילדה קטנה ומוגנת , אבל הוא לא פה אני לבד.
ניגש אלי איש קטן עם שיער מתולתל ואומר לי "שלום אני המיילד שלך אני אטפל בילד שלך אל תדאגי, אחרי שהוא יוולד אני אקח אותו לבעלך".
הוא מחבר לי תגיות לידיים ומראה לי את התגיות שישימו לאוצר שלי אחרי שהוא יוולד.
למזלי היה לי סניטאר מקסים מדהים ואנושי , הוא הרגיש את הצורך שלי בחום ובמגע, הוא אמר לי שאני יכולה להרגע ושהוא לא יעזוב אותי, הוא עבר לצד השני של המיטה, חיבק אותי ואמר לי שעכשיו אני רק צריכה לכופף את הגב על מנת שהמרדים יחדיר לי את האפידורל, "אל תדאגי תתפסי אותי חזק זה בסדר" הוא אמר לי.
המרדים הסביר שעכשיו הוא מחטא לי את הגב וזה יהיה קצת רטוב וקר, לא הרגשתי כלום לא הפסקתי לרעוד ולפחוד, פתאום אני האישה שעברה כל כך הרבה ניתוחים והורדמה אינספור פעמים, אישה שמזריקה לעצמה המון תרופות לבד, האישה החזקה והאימתנית כן אני פוחדת.
"עכשיו אני מאלחש לך את המקום, לא לזוז" ביקש המרדים בקול עבה, הסניטאר מחבק אותי חזק….הכאב היה נוראי, אילחוש קטן אבל כאב לי כל כך .
עוברות כמה שניות והמרדים אומר לי "עכשיו בבקשה לא לזוז", בשלב הזה אני כבר לחוצה נורא, מרגישה שאין לי כח נפשי או פיזי להתמודד עם כלום.
הוא מנסה כניראה להחדיר לגב שלי את המחט של האפידורל….זה כאב לי נורא, הרגשתי כאילו הכניסו לי מוט ברזל לוהט באורך מטר לתוך עמוד השדרה, אני צועקת שואגת ממש חזק, אבל בלב.
המרדים הבין שזה לא הולך ומנסה שוב ושוב ושוב ושוב מאלחש ושוב מנסה, אני כאובה ולבד רק עם סניטאר נחמד שאני לא מכירה שמחבק אותי, אולי כדי שלא אברח.
אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים ומאוד כואבים, המרדים פונה לרופא ואומר זה לא יילך, הולכים על הרדמה מלאה.
הרופאים נכנסים, רופא בכיר והרופאה שקיבלה אותי כשהגעתי לבית החולים הם מסבירים לי שלא מצליחים להחדיר לי את האפידורל ולכן ירדימו אותי הרדמה מלאה, הם גם מסבירים לי שחייבים להחדיר לי קטטר לפני שאורדם.
חברות שלי סיפרו לי שזה נורא כואב שמכניסים קטטר ואני מסבירה לרופאים שאני לא מוכנה, הרופא הבכיר מסביר לי בעדינות שחייבים להחדיר אותו לפני שמורדמים אבל אני בשלי לא מוכנה אתם לא נוגעים בי יותר עד שאורדם.
הרופאה ניגשת אלי ומבקשת שאשקול שוב שהיא עצמה תכניס את הקטטר והיא תעשה את זה בעדינות ואני לא ארגיש כלום, אבל אני מסרבת.
הרופא מסביר לי שוב ובטון יותר תקיף שאני מסכנת את עצמי ואת האוצר שלי, אני בשלב הזה כבר מיואשת מהחיים ועונה לו "זה הגוף שלי וההחלטה שלי".
משכיבים אותי על המיטה והמרדים מחבר לי עוד מכשירים וגם מכניס לי עוד ונפלון לגב כף היד, למזלי הוא אילחש את המקום קודם אז כאב לי קצת פחות, הוא מכין את חומר ההרדמה, אני מתחילה לבכות, מסיכת החמצן על הפנים שלי ואני לא מפסיקה לבכות, כל המסיכה מלאה אדים האחיות מלטפות אותי ולא מבינות למה אני בוכה, הסניטאר לידי מחזיק לי את היד ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.
הרגשתי כל כך חסרת אונים, הרגשתי שכלום לא בשליטתי יותר, החלום שלי לו חיכיתי 14 שנים לראות את האוצר שלי נולד לא יקרה, החלום שלי ללדת ביחד עם בעלי לא יקרה, החלום שלי לשמוע לראות ולחוות את השניות הראשונות של האוצר שלי לא יקרה, קר לי אני לא יכולה להפסיק לרעוד, כואב לי, אני מפחדת ואני לבד..
אני מסתכלת על הרופאים ועל כולם ולא מפסיקה לבכות והם לא מבינים למה, הרופאה ניגשת אלי ומסבירה לי שהכל יהיה בסדר, תיכף אירדם.
אני מסתכלת עליהם ואומרת להם "רק תוציאו אותו חי בבקשה !"
אני בוהה במנורה הענקית שמעליי, הגוף שלי פתאום מרגיש חמים, אני כבר לא רועדת יותר, אני מרגישה את היד של הסניטאר מחזיק לי את היד, אני מרגישה את הדמעות שלי על הלחיים, אני שומעת את כולם מדברים ולא מצליחה להבין מה הם אומרים, אני רואה את כולם אבל הם נעלמים לי, אני מרגישה את הכל ורואה הכל כמו הילוך איטי, אני מסתכלת למעלה ולצדדים שומעת את קולות המכשירים ואת הדופק שלי מרחוק ממרחק של קילומטרים והכל נימוג……
אני רדומה….הניתוח מתחיל.
אני לאט לאט פותחת את העיניים אני לא מרגישה כלום ולא מזהה אף אחד, אני שוכבת על המיטה ליד ארון מדפים ועל המדפים אני רואה המון סדינים ומגבות.
אני רואה רופאים נכנסים לחדר אני רואה מכשירים ועוד וילונות לידי אבל אני לא מזהה שום דבר.
אני מסתכלת סביבי ורואה שאני מחוברת לכמה אינפוזיות, אני מכוסה ולא מצליחה לזוז, ברקע אני מבחינה באחות מדברת עם מישהו, היא מבחינה בי וניגשת אלי.
"שלום חמודה את אחרי קיסרי הכל בסדר כואב לך את רוצה משהו נגד כאבים ?" היא שואלת אותי, מסדרת לי את השמיכה בודקת את שקיות האינפוזיה וניגשת לעמדה שלה.
אני מרגישה את הגוף חבוט כולו אני מנסה להשתעל ומרגישה כאילו חתכו לי את הבטן, ואז אני נזכרת שבאמת חתכו לי אותה.
לפני שאני מספיקה לחשוב אני רואה את דלת ההזזה נפתחת ובעלי החמוד נכנס, הוא ניגש אלי רוכן לעברי, מחבק אותי ומנשק אותי.
הדבר היחיד ששאלתי אותו "תגיד לי, תגיד לי, שהוא חי ?"
בעלי מחייך אלי ואומר לי הוא חי והוא בריא ושלם והוא מתוק והוא נולד בשעה 4:45 בבוקר הוא שוקל 2,900 ק"ג, הוא שולף את הפלאפון שלו ומראה לי תמונה של האוצר, מזל שכמה שבועות לפני הלידה החלפנו את הפלאפונים לדגמים עם מצלמה.
אני לא זוכרת כל כך את הרגעים שאחר כך, אני רק זוכרת את התחושה שהתמלאתי בה באותו הרגע.
זו היתה תחושת רוגע, תחושת שלמות, תחושת נצחון, זהו עכשיו הכל בסדר אפשר להירגע, האוצר שלי נולד הוא חי והוא בריא והוא שלי.
הייתי די מנומנת וההתאוששות שלי הייתה די ארוכה, גם כי הניתוח היה לא פשוט וגם כי איבדתי הרבה דם וקיבלתי מנות דם וגם כי הרי אצלי שום דבר לא פשוט אלא הכל מסובך.
קיבלתי כמה פעמים תרופות נגד כאבים והאחות בחדר ההתאוששות הייתה מדהימה, עוד לפני שקראתי לה היא כבר הגיעה, הביאה לי עוד שמיכה או עוד זריקה נגד כאבים.
הרגשתי רגועה, הרשתי לעצמי לישון אבל באמת לישון, ידעתי שעכשיו הכל בסדר, אני כבר אחרי.
אחרי כמה זמן, בעלי טוען שאחרי כמה שעות, האחות בחדר ההתאוששות אמרה לי שמגיע סניטאר לקחת אותי למחלקת היולדות.
הייתי מאוד מעורפלת וכאב לי נורא, כמה דקות אחר כך הגענו למחלקת היולדות.
"שלום ומזל טוב" אמרה לנו האחות, אתם תהיו אצלנו ביולדות א`
הימים האחרונים מאז החל מבצע עמוד ענן עוברים עלי מאוד קשה, החרדות הפחדים ואי היכולת לתפקד גוברים מיום ליום,
אומנם אני נמצאת בחממת אזור המרכז ומצבי מתגמד לעומת תושבי הדרום אבל עדיין אווירת הנכאים ותחושת חוסר האונים מדירה שינה מעיניי,
בעלי היקר הציע לי לטייל קצת ביום שישי על מנת לנקות את הראש אבל מאוד חששתי שבטיול הזה תתפוס אותנו אזעקה או חלילה שיגור, החשש להותיר יתומים מובילה אותי לפוביה נוראית בימים אלה.
לשמחתי לבעלי יש כוח שכנוע לא רע ואכן בבוקר יום שישי נסענו ביחד עם הבן הבכור לטיול בשוק הכרמל.
מאוד שמחתי לטייל בשוק זו היתה אתנחתא מועילה, השוק היה יחסית הומה אנשים ונראה כאילו השגרה לא ממש השתנתה בשוק, בעלי הדוכנים עמדו בצורה עיקשת במו"מ ולא הורידו שקל 😦
בשוק הכרמל יש לא מעט דוכני אוכל מכל הסוגים מכל העדות ובכל טווחי המחירים וגם אם אתה לא רעב מראה האוכל והמאפים והקינוחים מפעיל לך את בלוטות הטעם,
את עייני תפס הדוכן הספציפי הזה שמעולם לא נכנסתי אליו אבל משהו בניקיון ובפניו של בעל הדוכן הצעיר תפס אותי ונכנסנו לאכול אצלו .
שלושתינו הזמנו שקשוקה שהוכנה על המקום לכל אחד מאיתנו וליד השקשוקה החלו להגיע ללא הפוגה : פיתות, צ'יפס, חצילים מטוגנים, חומוס, חמוצים ועוד ועוד ועוד
כשבכל פעם שהצלחת מתרוקנת מציעים לנו עוד 🙂
מיותר לציין שסיימנו לאכול עם חיוך גדול בטן מלאה ואי יכולת לעמוד 🙂 וכל זה במחיר של 22 ש"ח לאדם.
אז אני מרשה לעצמי לפרגן לדוכן הזה שהאוכל שלו לא רק טעים והמקום מאוד נקי אפילו שירותים יש בדוכן הקטן הזה, הנתינה והחיוך במתן השירות היו מדהימים.
אז חברים אתם מוזמנים לטייל בשוק הכרמל כי זה נעים ולהיכנס לאכול בדוכן הזה תאמינו לי לא תצטערו 🙂 🙂 🙂
אנאבל וזה הכל 