תגית: בעל
הלידה והאימה – בבית החולים – חלק 2
הרופאה התיישבה על הכיסא עם התיק שלי והחלה לשאול אותי המון שאלות.,תוך כדי המיילדת החליפה לי בגדים והתחלתי לרעוד אבל ממש לרעוד.
אני עדיין מדממת אבל קצת פחות ובמוניטור מתחילים לראות צירים ומתפלאים שאני לא מרגישה כלום.
בינתיים לא כואב לי כלום, רק הראש והלב שלי מתחרים ביניהם במחשבות, בדימיונות ובזיכרונות.
הרופא בא להכניס לי ונפלון ולא כל כך הצליח, ניסה פעם ועוד פעם וכאב לי באמת כאב לי, אבל הכאב הזה התגמד מול הפחד שעבר לי בגוף, מה עם האוצר שלי מה איתו כן אני שומעת את הדופק שלו אבל מתי אשמע אותו בוכה מתי אראה אותו ?
בפעם השלישית שהרופא חורר אותי הוא הצליח סוף סוף להחדיר לי את הונפלון, אני את הרופא הזה לא אשכח לעולם, הוא עוד ישוב להכאיב לי ברמות לא אנושיות כמה ימים לאחר מכן.
בעלי הוציא מהקלסר שלי את דף המידע שהכנתי והרופאה הייתה די בשוק מרמת המידע והיקף הפירוט שהיה בו והתקשתה להאמין שאני זו שהכנתי אותו, הוא היה מקצועי מדויק ומפורט.
בשל ההיסטוריה המיילדותית שלי החלטתי שעל מנת למנוע טעויות של רופאים ובדיקות או שאלות מיותרות אני אכין כבר בתחילת ההריון דף בפורמט וורד שבו הכנסתי הכל למשל :
פירוט מלא של ניתוחים קודמים, פירוט של סוג דם ומחלות מהותיות
תקציר של לידות קודמות + תוצאות, תארוך מדויק של מחזור ה-IVF שלי (שאיבה והחזרה), פירוט מדויק של בדיקות הדם שנעשו לי בכל שלבי ההריון, טבלת התפתחות האוצר בהתאם לסקירות ומעקב ה-US, פירוט של התרופות והכמויות שאני מקבלת בהריון, בקיצור כל המידע הרלוונטי עלי על ההיסטוריה שלי ועל האוצר נמצאים בדף אחד וברור
ממליצה לכולן להכין את דף המידע הזה, הוא הרבה יותר חשוב מתוכנית לידה או רשימת קניות ללידה !.
בשלב הזה אני מחוברת למוניטור דופק וצירים, ונפלון בפנים ואני לבושה בבגדי בית החולים…….ומה עכשיו מה קורה זה כל מה שאני רוצה לדעת …..
הרופאה הסבירה שלקחו לי דם ומחכים שיגיעו מנות הדם ויחזרו הבדיקות שלי ואז יעלו אותי לחדר הניתוח .
בעלי כבר החל להילחץ, הלחץ ניראה על פניו, הוא לא אהב את הרוגע הזה פתאום, האוצר שלו סגור הרמטית (תפר) ברחם שלי, אני מדממת ואף אחד לא מוציא אותו החוצה.
בעלי מנשק אותי ומלטף אותי ואומר לי, אולי תצעקי קצת שכואב לך ואז יתייחסו אליך ויקחו אותך מהר יותר, אני מחייכת אליו ומרגיעה אותו שיקשיב לאוצר הוא בסדר הכל יהיה בסדר.
לא יודעת למה אבל הרגשתי מוגנת אולי בהכחשה, הרגשתי באופוריה שהכל יהיה בסדר עוד מעט יקחו אותי ואת בעלי לחדר הניתוח שם נחזה בפלא הנפלא שלו חיכינו כל כך, בלידתו של האוצר.
אין לי מושג כמה זמן עבר, אולי חצי שעה או אולי שעתיים, פתאום הגיע המיילדת והרופאה ואמרה חמודה זהו אנחנו מוכנים בשבילך, הבדיקות חזרו, מנות הדם הגיעו, הרופא הבכיר מחכה וחדר הלידה מוכן, הולכים…
הגיע סניטאר נחמד לקחת אותי….אני עוד אומרת לבעלי אל תשכח את הבגדים שלי זהו אנחנו בדרך עוד מעט הכל יתחיל, אמאאאאאאאאאאאאא
מובילים אותי במסדרון ואני מצליחה להסתכל רק על התקרה, בכל הסרטים כשרואים אדם שוכב על האלונקה כשהוא מובל במסדרונות בית החולים מראים הבזקים של פלורוסנטים וצינורות…..כן זה ניראה בדיוק כך.
זהו הגענו אומר הסניטאר, מפה אנחנו ממשיכים לבד !
מה , מה, מה לבד, אני לא נכנסת לחדר הניתוח בלי בעלי, כל כך הרבה שנים חיכינו לחוות ביחד את הניתוח הזה את השניות הראשונות של האוצר מגיח אל העולם, אני לא מוכנה אני לא רוצה .
תנו לי לדבר עם הרופא אני מתחננת, אני לא מוכנה, אני רוצה את בעלי איתי, אני מתחילה להילחץ ושקיות הדמעות מתמלאות ועומדות לפרוץ החוצה.
הרופא והמרדים מגיעים אלי ומסבירים לי שבשל השעה המאוחרת מבחינתם זהו ניתוח חירום מה גם שהבעל לא עבר הדרכה ולכן אין מצב אבל אין מצב שהוא ניכנס לחדר הניתוח, בעלי ואני ממשיכים להתחנן …..שום דבר לא עוזר הרופא והמנתח בשלהם, הבעל לא נכנס !
בעלי מנשק אותי ומרגיע ומבטיח שהכל יהיה בסדר, הסניטאר מסביר לו היכן הוא ימתין ומבטיח לו שמייד שהכל יסתיים יצאו לעדכן אותו ואף יראו לו את האוצר.
הסניטאר מכניס לי את היד לאלונקה כדי שלא אקבל מכה ומוליך אותי על האלונקה לבדי ולוקח אותי הרחק הרחק מבעלי בין דלתות הזזה למסדרון .
אני מסתכלת סביבי לחוצה מרגישה את הלב יוצא החוצה ואת הדופק מרקיע שחקים, המרדים מגיע אלי מלטף לי את היד ומסביר הכל בסדר אנחנו פה תיכף נכניס אותך לחדר הניתוח, הוא שואל אותי כמה שאלות ואומר זהו אנחנו מוכנים.
הסניטאר מכניס אותי לחדר הניתוח ואני מרגישה כל כך לבד…….!
הלידה והאימה – פגישה ראשונה – חלק 5
כל מה שידעתי ועליו חשבתי זה שנולד לי אוצר שלו חיכיתי 14 שנה וטרם זכיתי לראות אותו, הוא נמצא בחדר התינוקות ואני לא יכולה לרדת מהמיטה לפחות לכמה שעות ואני לא יכולה לנשום אני רוצה לראות אותו.
אחות מקסימה בשם שמחה שאת שמה אזכור לעולמי עד, הכניסה אותנו לחדר סידרה לנו את הכל והסבירה לבעלי ולי מה קורה איתי ועם האוצר.
בגלל שקיבלתי אינסולין ותרופות נוספות בזמן ההריון, האוצר הקטן שלי היה מחובר לאינפוזיה על מנת לבדוק שאין לו בעיה עם רמת הסוכר בגוף וגם למכשיר א.ק.ג להשגחה ל-24 שעות, הוא לא היה בפגייה אלא בתינוקיה אבל בחדר הטיפולים.
"אבל אני רוצה לראות אותו" אני אומרת לבעלי, "קח אותי לשם בכיסא" אני דורשת אבל האחות מסבירה לי שרק עוד כמה שעות אפשר יהיה להוריד אותי מהמיטה.
האחות המדהימה הזו , הרגישה שכיראה אני לא יולדת רגילה, משהו אצלנו כנראה קצת שונה, היא ניגשה לתינוקיה בכדי לקבל אישור לקחת את התינוק לדקה רק על מנת שאני אראה אותו ואז היא תחזיר אותו בחזרה לחדר הטיפולים.
אני שוכבת במיטה עצובה ושמחה ביחד, מצד אחד אני מאושרת באושר שלא ניתן לתיאור במילים כי האוצר שלי נולד אולם מצד שני כואב לי פיזית בכל הגוף וחשוב יותר מהכל נולד לי ילד אוצר קטן ואני לא יכולה לראות אותו.
בזמן שאני עצובה במחשבותי, נפתחת הדלת ובפתח עומדת שמחה האחות מחייכת, היא מחזיקה חבילה קטנה בידיים.
"הם נתנו לי אישור מיוחד להוציא אותו רק לדקה כדי שתראי אותו" היא אומרת לי ומתקרבת אלי למיטה.
היא שמה את החבילה הקטנה הזו על הבטן שלי, אני נוגעת בו ממששת אותו ומחכה שהחלום יתנפץ שהוא לא אמיתי שהייקום מתעלל בי שוב, שפתאום אני אתעורר משינה והכל יהיה רק חלום.
אני מסתכלת על בעלי ושואלת אותו "הוא שלי ? הוא באמת שלי ?"
אני מחבקת את האוצר שלי ומנשקת אותו, בעלי ואני מתחילים לבכות.
שמחה המדהימה הזו שאזכור כל חיי, היא הביאה לי את האוצר שלי, היא עשתה קצת מעבר למה שהיא הייתה חייבת כדי לתת לי לראות את הבן שלי.
היא הסתכלה על שנינו ואמרה שהיא תחזור עוד מעט שנהנה ממנו קצת לפני שהיא חייבת להחזיר אותו.
אני לא חושבת שניתן להסביר במילים את מה שהרגשתי, לא האמנתי שהתינוק ששוכב עלי עכשיו הוא הילד שלי, לא האמנתי שהצלחתי לא יכול להיות.
לא האמנתי שאחרי 14 שנות נישואים, אחרי ניתוחים, הפריות מבחנה, מאות זריקות הורמונים, תרופות, הריונות לא מוצלחים, וחמישה תינוקות שנולדו פגים ולא שרדו, הצלחתי ללדת ילד בריא חי שנושם עלי עכשיו.
לא האמנתי שהעור שאני מרגישה, המצח שאני מנשקת, האצבעות הקטנות שאני מלטפת הם אמיתיים, הם של הבן שלי, האוצר שלי.
במשך הדקות הקצרות שניראו לי כנצח מושלם בהם היה הבן שלי עלי, בעלי ואני לא הפסקנו לבכות, כל הצער הכאב ושיברון הלב של ה- 14 שנים שקדמו לרגע זה פתאום נמוגו, לפתע הכל היה שווה הכל רק בכדי להגיע לרגע הזה להחזיק ילד שלך חי ובריא בידיים .
האחות שמחה הגיעה אחרי כמה דקות ולקחה את האוצר בחזרה לתינוקייה, אבל כבר לא היה איכפת לי, הייתי שלמה ורגועה, הבן שלי הבן שלי חי צעקתי בלב.
השעות שאחר כך עברו עלי בשינה הכי רגועה שידעתי מזה 14 שנים .
ומפה התחילה דרכי כאמא ל- 3 .
כך נראה האוצר שניות אחרי שיצא מגופי
וכך ניראה האוצר בברית
- וייקרא שמו יובל חיים סלוצקר
אנאבל וזה הכל 